נופי הבית, נופי הנפש

                           על ספרה של רחלי אברהם־איתן, |"נופי הבית", הוצאת כרמל, ירושלים 2003. 

הספר "נופי הבית" של רחלי אברהם־איתן עומד הפעם בסימן הגעגועים אל הילדות, אל הבית הישן. ספרה הקודם בישר את הכיוון של  המשוררת : חיפוש עולם אבוד, כתיבת רקוויאם לעולם שהיה, ניסיון למצוא בעולם הילדות  יסודות של טוהר וקודש שיחזקו את העולם של היום. בספרה הקודם " קרן עין כחולה " כתבה חלי איתן על עולם הילדות : "את המים בבריכה יטהרו/וצחוק הילדים ימשיך להדהד/ בין עבר הווה ועתיד/ כובש את הזמן המשתנה/ והסנה לא יאוכל ".  חלי ממשיכה אותו קו מספרה הקודם:  ניסיון לברוא התחלה חדשה, משאלה של המשוררת לטיהור הההויה האפורה משיירי העולם הישן שקרס. הטוהר והילדות מסמנים אופק אחר: דרך להוביל את העולם החדש שנוצר. קרן העין הכחולה ("קרן עין כחולה, עקד 2000) בישרה נתיב אחר ואור אחר. השיר הפותח את המחזור "נופי הבית הישן" הוא "אבי נתן לי" (עמוד 29). בעיניי השיר הזה מביא בקליפת אגוז את רוח הספר כולו.

בית א: אבי נתן לי מדי 
פעם ילדות של שוקולד 
בעטיפה אדומה 
עם תמונה של פרה. 
את החלב שתינו חם 
ישר מן הרפת 
וטעמו לא ערב. 

המבוגר המשקיף  אל ילדותו נוטה לעשות אידאליזציה של הילדות . החיפוש של הרגעים המתוקים יש בה נחמה בבגרותך. ומה יותר מתוק משוקולד?  הילדות היא ילדות של שוקולד מהזן המוכר לנו. הדוברת השירית משתמשת בחומרים המוכרים לכולנו: ילדות של שוקולד/ בעטיפה אדומה עם/ תמונה של פרה. כולנו הכרנו בילדותנו את שוקולד פרה , ועם הזמן הוא הפך למותג. אך מתברר שהפרה שמופיעה על עטיפה השוקולד אינה סתם פרה מצוירת. המותג של הפרה הופך לדימוי שעבר ריאליזציה: את החלב שתינו חם/ ישר מן הרפת/ … מן הפרה המתוקה הגענו לילדות בתוך הטבע, ילדות שבה שותים את החלב ישר מן הרפת. כאן מדובר כבר בפרה של ממש ולא בפרה מצוירת. היינו מצפים שאם הילדות היא ילדות של שוקולד , והשוקולד הוא ממילא טעים ואהוב, שגם חלב הילדות ייזכר כחלב עם טעם של פעם. וכאן ההפתעה: הנוסטלגיה לא תמיד מתוקה . לפעמים היא מרה. את החלב שתינו חם' ישר מן הרפת/ וטעמו לא ערַב. 
בית ב: 
הבית השני ממשיך את סיפורה של ילדת הטבע: 
בלב שדות ומרחבים ירוקים 
ניטעתי בידי אבי ואמי 
והלב נסגר מפני העולם הרחב. 
מתברר שהפריחה בטבע היא לא רק פריחה של צמחיה , וגם הנטיעה בטבע היא לא נטיעה של זרעי פרי וזרעי צמחיה. גם הדוברת השירית מופיעה כאן כאחד הדשאים, כאחד הצמחים, כאחד העצים. ההורים נוטעים את גנם אך גם את ילדתם בתוך המרחבים. זו חוויית היסוד שמבטאת עבור הדוברת את הילדות: התחושה של מרחבים ללא גבולות. תחושה זו של חופש ללא מעצורים , של שחרור  מכל מגבלות מצטיירת כתחושה של אושר. והנה שוב פואנטה: הנפש השירית חווה את הדברים בצורה אחרת. מה התגובה שלה למרחבים? והלב נסגר/  מפני העולם הרחב. דווקא המרחבים הובילו להסתגרות,  להתכנסות של הנפש השירית. 
בית ג: 
כמו אז נעטפת בירוק 
מנקה שבילים מעלי שלכת 
זורמת כנחל וממשיכה ללכת. 
כאן מופיע הקשר בין העבר וההווה. אנו מגלים את עקבות הילדות גם בנפשה של הדוברת בבגרותה :   כמו אז נעטפת בירוק/ מנקה שבילים מעלי שלכת התחושה הזו של היותה צמח בפריחה מלווה אותה גם בבגרותה. והרי כבר נאמר: כי האדם עץ השדה (דברים כ). אלא שאז בילדותה היא הייתה ממש צמח : ניטעתי בידי אבי ואמי. ועתה בבגרותה "נעטפת בירוק".  כאן הירוק הוא מעטפת חיצונית , מעין מזכרת לעבר. כאן הירוק הוא לא חלק מהותי ממך , אלא אורנמנט, קישוט. וכך גם הדימויים בהמשך: זורמת כנחל/ וממשיכה ללכת. כשהיא  נעטפת ירוק היא כמו צמח. וכאן היא כמו נחל.  "זורמת כנחל". אך לא מאבדת את ההבדל בין הדמיון ובין המציאות :  זורמת כנחל / וממשיכה ללכת. היא לא ממשיכה לזרום,  היא ממשיכה ללכת. 
בית ד: 
וילדיי הפתוחים לשדות 
יונקים ילדות של שוקולד 
מצמיחים עלווה ירוקה מבפנים. 
הבית הרביעי מצרף לסאגה המשפחתית שבה היו עד כה ההורים וילדתם את הדור השלישי:  וילדיי הפתוחים לשדות/ יונקים ילדות של שוקולד קו החיבור בין הדורות לא נשלם : גם לילדים יש ילדות של שוקולד. והתחושה שלנו שסדנא דארעא חד הוא ויש מחזוריות דורות ללא שינוי , עם לדתה את ילדיה. אך גם כאן השורות המסיימות את הבית טופחות על פנינו: מתברר שהחיבור לצמחיה ולטבע הוא שונה אצל דור הילדים. מצמיחים עלווה ירוקה/ מבפנים. הילדים עתה הם לא חלק מן הטבע. הם גם לא מתכסים במעטפת ירוקה כדי להראות חקל מן הטבע. אצלם הטבע הוא חלק מהותי גנטי בתוכם. העלווה הירוקה היא חלק אורגני מגופם. חלי איתן בוראת מהויות חדשות שיש בכוחן לשנות את ההוויה הקיימת, כפי שעשתה זאת בספרה הקודם?  לקרן העין הכחולה ולשיח הבוער מספרה " קרן עין כחולה "  יש יורשים:  הילדות מאחדת כחוט שני את הכל . דומה שיש למשוררת דרך להוסיף קודש ויופי לעולם : בריאה של מהות חדשה, התכה של  כוחות חומריים ורוחניים לישות שונה מכל המציאויות הרגילות .

כתב: בלפור חקק

פורסם בכתב העת דימוי,  גיליון 29,  07.02.2007