שירה #משוררי הרשת
להעיר את האנזימים (שבילי־אור, 2011)
פרופ' הלל ברזל מתוך הפרולוג: "להט האש המתהפכת - "הכרמל במרכבות אש ורוח עם תכון", השיר הראשון בספר השירים "להעיר את האנזימים", מזנק בהתעוררות של להבה בוערת. שיר אקספרסיוניסטי מובהק, בשורות ארוכות ברצף זורם, בלתי מופרע, במקצב חופשי, בדימויים מפליגים. תבנית היסוד בספר שיריה של המשוררת "מחזור אור, שיר ואישה" הייתה מחזורית, מעגלית בעיקרה. בשיר הפותח את הספר החדש בולטת התבנית הסולמית, כדין האש העולה ומיתמרת למרומים, ואין מי שיעצור בעדה. הסולם המגשר בין הר לשמים בנוי שלב על גבי שלב, נדבך מעל לנדבך, כמו ציר עולם המגשר בין שמים וארץ. הוא נבנה מלשון המראות, מהעין הרואה את הלהט, כמו זה של החרב הקדומה בצד הכרובים, ליד השער הקדום של גן העדן, חוסמת את הדרך לעץ החיים. המראות המגביהים מן הדוקר את העיניים לזועק למרום ואין מושיע. ההתפרצות הגדולה יודעת גם את ההיפוך, סימן ההיכר של הכוח הרטורי, הנשען על היפוכים מצומצמים בגבולות השורה או הבית השירי, וההיפוך הגדול, המחלק את היצירה כולה למסלול מתהפך בכיוונו. רקיעים בוערים, מסך לוהט, להבות בלהט אינסופי, ההר נשבר... ההתעוררות בכוח האנזימים, חיים בזרימתם, במבע פיוטי שעדותו אמת, מהישג להישג."
מחזור אור, שיר ואישה - כרך א
מירון איזקסון: "הקובץ הנרחב שלפנינו מאפשר לחוש את שירתה של רחלי אברהם־איתן כחויה נמשכת. סגולתם היא כּוח ילדותם הבוגרת והנבונה. הקורא מרגיש כמי שנכנס לבית ילדים ויחד עִמוֹ מתבגר. רחלי מצליחה להותיר בבשלות השירית שלה את טעם המאכלים והעיסוקים של שנותיה הראשונות ולהפוך אותם ליצורים מרובי שנים. החוויה השירית החשובה הזאת מושגת בין השאר על-ידי היותם של השירים משוחחים. בין אם יש פניה ישירה לאותו מאזין אלמוני ובין אם מדובר בשיר תיאורי, אין כאן כמעט מצב של מונולוג בודד. במובן זה התהליך השירי שלה הוא כ"קשת במרחב הענני" (מתוך השיר "זריחה חרפית"). שום דבר אינו נמצא לבדו, כולם מדברים ויש מי שמקשיב, תמיד ישנה רלבנטיות של שיחה כמו בין בת להוריה או בין אישה לאהובה. מובן שקיימת גם האכזבה. הערגה רבה כל-כך, עד שהיא מוכרחה להיפגש גם בהחמצה. "ימי מטפסים אל צוארך / כיערה ריחנית בלילה בהיר", נפתח השיר "ברית מופרת" ובסיומו: "בין גלגלי הזמן וגרגרי החול / התפזרו מִלות הברית". המשוררת מרבה לעסוק בכלי חיינו הקונקרטים ביותר ומקפידה שלא להתרחק לדימויי סרק רחוקים. גם צניעות אישית ושירית זאת תואמת את ימינו הראשונים בעולם כבני אדם "חדשים". "איך יכלתי להפתח / לאהבה / בקירות בטון / בתל–אביב" היא שואלת בשיר "שריטות בנוף אורבאני". כאן השריטות אינן בהכרח הכאב המטריד, אלא דווקא מאבק למיצוי הרגש הכן מתוֹך הלבנים הקרות. השירים מקשים ומניחים זה לזה כבני משפחה, אשר התרגשותם, מאבקיהם, נאמנותם ומורכבותם מתלטפים ללא הרף אלה באלה. הקורא בשיריה של חלי יודע שהוא מסייר בצבעי אישיותה, על קיפוליהם, יופיָם ושנותיהם מתוך אמינות וכישרון שירי בולטים ומרגשים." (מאזנים, כרך פב, תשסט, 2009)
נופי הבית, כרמל, 2003
"הספר "נופי הבית" של רחלי אברהם־איתן עומד הפעם בסימן הגעגועים אל הילדות, אל הבית הישן. ספרה הקודם בישר את הכיוון של המשוררת : חיפוש עולם אבוד, כתיבת רקוויאם לעולם שהיה, ניסיון למצוא בעולם הילדות יסודות של טוהר וקודש שיחזקו את העולם של היום. בספרה הקודם " קרן עין כחולה " כתבה חלי איתן על עולם הילדות : "את המים בבריכה יטהרו/וצחוק הילדים ימשיך להדהד/ בין עבר הווה ועתיד/ כובש את הזמן המשתנה/ והסנה לא יאוכל ". חלי ממשיכה אותו קו מספרה הקודם: ניסיון לברוא התחלה חדשה, משאלה של המשוררת לטיהור הההויה האפורה משיירי העולם הישן שקרס. הטוהר והילדות מסמנים אופק אחר: דרך להוביל את העולם החדש שנוצר. קרן העין הכחולה ("קרן עין כחולה, עקד 2000) בישרה נתיב אחר ואור אחר. השיר הפותח את המחזור "נופי הבית הישן" הוא "אבי נתן לי" (עמוד 29). בעיניי השיר הזה מביא בקליפת אגוז את רוח הספר כולו... "