ביקורות ומחקרים

דברי ההקדמה של פרופ' הלל ברזל במאמר הביקורת שלו על "מחזור אור, שיר ואישה" - "שירה של מעלה באפיקי הזמן", באתר "דעת" של המכללה האקדמית הרצוג: " א. דיוקן אב – במונחי קודש הרגש הנעלה הוא הכוח הנפשי המוליך בעוצמה את שיריה של חלי אברהם-איתן בנתיב האהבה וההערצה בראש ובראשונה לדמות אביה. הוריה עלו לארץ על סף הקמת המדינה. היחס העמוק לאב עוד מתקופת הילדות הלך והתעצם בסמוך למותו ולאחר מכן כנוכחות קבע, שראוי לבטאה במילון פיוטי, גבוה, רם ונישא. הבת חוזרת לחדרו, חדר-הקודש, צירוף מגביה כמו ארון-הקודש. מונחים של קדושה עילאית מתחברים יפה אל המסתורין בציפייה דרוכה למלים נוחתות מלמעלה, מרוח האב אל רוח הבת. ההתלכדות המסטית, מחוז שאיפתו של המקובל, מכוּונת אצל הבת להתלכדות עם רוח-האיש שהלך לעולמו. שלהבת תמיד מחממת את חפציו. מזמורי תפילה בידיה, ממששת את הסימנים שהשאיר בין הדפים, מחפשת משמעויות חדשות בין הפסוקים, מנחשת אלו מזמורים היה קורא ביום בו הסתלקה נשמתו הטהורה. הבת רוצה שהכול בחדר יישמר, וכאשר תשוב לבית האב, ייראה הכול כפי שהיה. השלת נעליה – רמיזה למשה מול הסנה הבוער. נשכבת על מיטתו – רמיזה לאליהו ולאלישע ליד גופת הנער המת, שאותו ביקשו הנביאים להחיות; מכלכלת כמותם את רוחה ברוחו של המת, שואלת לכיוון הרוח הנכון לה בהמשך דרכה, מבקשת שינחנה בעצתו הטובה. זו רמיזה מהפכת, משלילה לחיוב, לעמידתו של שאול מול שמואל שהועלה באוב, רוצה שאביה יקחנה אחר כבוד, כפי שלקח הבורא את צלו. יש בכך רמיזה לאמונה, המופיעה גם בדברי חז"ל וגם בספרות מסתורין של העמים, כי היעדרו הלא צפוי של הצל המלווה את גוף האדם, הוא אות לקץ החיים. במדרגה עליונה, באווירה המתנשאת למרומים, מתפרש הצל שנלקח, שאבד בעולם של מטה, כמי שזכה והגיע והיה לצלו של הבורא. בראש וראשונה נסמכים דברי המשוררת למזמור צ"א בתהילים: "יושב בסתר עליון, בצל שדי יתלונן" (פס' 1). המשוררת, בת ליוצאי תימן, נסמכת על המסורת של שירי רבי שלום שבזי. מכאן תפילתה, שיהיה הבורא גם הצל שלה. הרוח היא מילת מפתח בשיר החוזרת גם בשמו. הרוח מופיעה במעלה גבוהה יותר מן הנפש, ובהמשך השיר מחליפה את הנפש בסולם העולה מעלה. נפש כמו נשמה, מלשון נשיפה ונשימה – ממנה, מן הנפש והנשמה, ישנה הגבהה אל הרוח המשתפת ומחברת בין הבורא לנברא בנתיב המקרב אוהבת לנאהב ("רוחך מן החפצים מזמרת", עמ' 39). החפצים בשיר מופיעים בכפל משמעות: חפץ מוחשי וגם במשמעות של כמיהה, והזמרה היא מן הספירה של הקדושה, כשירת הלוויים בבית המקדש וכזמרת מלאכי מרום ליד כסא הכבוד. "מזמורים" היא מילת מפתח נוספת בשיר, מסתמנת בשיר זה, כבמכלול שיריה של המשוררת, כהגבהת אהבת הבת במעלות של קדושה בטוהר עליון..." קרא עוד בקישור: https://daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?ktavet=1&id=788#:~:text=%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%9E%D7%94%20%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%AA%20%D7%91%D7%99%D7%9F%20%D7%97%D7%95%D7%95%D7%99%D7%94%20%D7%9C%D7%A6%D7%95%D7%A8%D7%94%20%D7%9E%D7%AA%D7%92%D7%9C%D7%94%20%D7%91%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%99%D7%9F%20%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%9D%20%D7%95%D7%A6%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D.

פרופ' ניצה בן דב, כלת פרס ישראל על "דעסא־קקוביאק ומחול הקורונה", מתוך אחרית דבר: "...בספר השירים של רחלי אברהם-איתן דעסא־קרקוביאק ומחול־הקורונה עוקבת עינה של המשוררת מרחק רב, הגוברת על ראייתו ומעקבו של אדם רגיל, ולאורך זמן לא מבוטל, אחרי גופים, עצמים, איתני טבע, בעלי כנף ובעלי חיים שהופעתם זמנית, תזזיתית, לא יציבה: "דּוּגִית שָׁטָה מְחֶשְׁכַּת יָרֵחַ / עַד מַכַּת שֶׁמֶשׁ"; "צְרוּבֵי-עָשָׁן נִמְלַטְנוּ מִמַּטַּח / עֲפִיפוֹנִים / הֵסַטְנוּ וִילוֹן לַעֲצֹם / זַוִית־רְאִיָּה עֲשֵׁנָה מֵחַלּוֹן"; "עֲנָנִים חוֹלְפִים וְנִשְׁבָּרִים / פְּנֵיהֶם נוֹפְלִים בְּאֶמְצַע הַיּוֹם / עַל חוּטֵי חַשְׁמַל הַזַּרְזִירִים / אַף כִּי הַסַּעַר אָיֹם"; "סְעָרַת אֵשׁ בַּיַּבֶּשֶׁת הָאוֹסְטְרָלִית [...] חַיּוֹת מְבֹהָלוֹת רָצֹה וָשֹׁב / נִצְּלוּ בִּגְרִיל אֵשׁ אַדִּיר / בָּרוֹת הַמַּזָּל הוּנְקוּ חָלָב / בִּידֵי רַחְמָנִים בָּנוּ לָהֵן דִּיר." כותרת הספר, הממזגת בתוכה שני סגנונות ריקוד, האחד מזרחי והאחר מערבי, כשהמשותף לשניהם הוא מהירות התנועה, הניתור, הקופצנות, מעידה שהדוברת השירית מרותקת לחלופיות, לחיים המצויים בתנופה ובו בזמן על קו הקץ, והאדמה לרגליהם רועדת. ריתוקה – שתי פנים לו. ספרה הוא שיר הלל לחושניות, לריקודיות, לנפש וגוף המתמזגים במחול, לגעש הפנימי והחיצוני המבעיר את גחלת השירה. וכשזאת כבר בוערת, משתמשת המשוררת במטפורות ובסמלים של אי היציבות כדי לתאר את מציאות חייה הפגיעים ואת שבריריות הקיום האנושי עלי אדמות בכלל..."

פרופ' גד קינר: "...ובספר זה הפורץ גדר בתמה ובפואטיקה המשוררת שואפת לנסוק מעל כל הרעות שפקדו אותה: שירת השַּׁחרור אֵין הַצַּיָּד שׁוֹמֵעַ שִׁירַת הַשַּׁחְרוּר שֶׁפָּרַח מִקֵּן מְמֻלְכָּד אֶל בַּדֵּי הַסִּגָּלוֹן מְסֻחְרָר מִשְּׁלַל דְּרוֹר. לָכוּד בִּסְחַרְחֶרֶת מַחְשָׁבוֹת לְקַפֵּד חֵרוּתוֹ רוֹקֵם בַּגֻּמְחָה כּוּרִים לְהָרַע. יוֹם וָיוֹם מִמֶּנּוּ נִקְרַע - - - הַשַּׁחְרוּר כְּבָר בַּצַּמֶּרֶת שָׁר אֶת רִקּוּד הַזְּמַן הַמְּקָרֵב אוֹהֲבִים וּמַנִּיחַ לְעוֹלְבֵי הַחַיִּים לְהֵאָסֵף אֶל כִּלְאָם. השיר מהפך את היחסים בין הצייד המקורקע, המוגבל, ה"לכוד בסחרחרת מחשבות" לבין השחרור החופשי, בעל המעוף, המצליח לפרוח מן הקן ה"ממולכד" – מילכוד הקורבן המיועד לוכד את לוכדו, הלכוד מלכוד כפול בתכנוניו הזדוניים ככתוב – "רוקם... כורים להרע" - ולכוד גם בקינו, כלאו החונק, ה"גומחה", שגם ממנו "יום ויום ממנו נקרע". ובשעה ש"השחרור כבר בצמרת" –חיי ציד חסר כנפיים מתקפדים בהאספו אל הכלא של נפשו... רחלי, שלשונה, עמקותה ומורכבותה – שלא לדבר על משקעי הכאב בשיריה – מעידים על כובד ראש, מפתיעה לפעמים בבזקי הומור שובבי. כך, למשל, שיר ההלל לאביב - הצוף בפרח הלבן, לא באדם כלנית – המתאר בלשון ססגונית, במשלב מושגב, ברפרטואר עשיר של מטאפורות, שפע מופעי טבע המיצגים את האביב טרם יקמול, יהפוך לקיץ, ויעיז את האנשים לביתם, אל קרירות המזגן – מסתיים במפל אירוני, בנימה יבשה, עניינית ופראגמטית של הנחיות שימוש במזגן: "עֵת לַחֲרֹף, עֵת לְהָקִיץ / לִבְדֹּק אֶת הַפִילְטֶר, לְהַחֲלִיפוֹ בְּחָדָשׁ." ... שיר אהבה נוסף, "מדרש הצדף" (38) – משירי האהבה הנשיים היפים בקובץ, הכורכים לחברותא של מונולוג נשי פיוטי משכר חושים את הולדת ונוס של בוטיצ'לי, את הומרוס עם אצבעותיה הורודות של אאוס, אלת השחר היוונית, את בריאת האישה, את המדרשים העלומים של חז"ל, ואת הסימבוליזם הפרוידיאני של ים הנשבר אל החוף שהיה קיים אלפי שנה לפני פרויד. "כל עפאי הסיגלון" (57) – תשובתה הניצחת של רחלי אברהם-איתן לקוהלת – זה המקראי, וזה שבעקבות כל המכות שניחתו עליה היה עלול להוביל את רחלי לניהיליזם של "הבל הבלים, הכל הבל", ושניהם לא צלחו. שירתה של רחלי כתודעתה, כאישיותה, הינה הכלאה ייחודית של מי שהפואטיקה שלה ומארג מילותיה מתרפקים על העברית המבוררת, הנאצלה, הנעלסה של בית אבא החזן, מחד גיסא, אך מאידך גיסא, גם של מי שאינה זרה לרוח הזמן, שסימניו הם האל-דואר – האי-מייל =- והקלסתרון המשטרתי, הפייס – בוק. בשירה "מצב צבירה של רוח העברית" (81) רחלי מדברת על האנומליה של הפרסום החפוז של שירה בימינו: : אֲנִי מְשַׁלַּחַת אֶת הַשִּׁיר לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה וּכְבָר הוּא מִתְאָרֵחַ בְּכָל אֲתָר וַאֲתָר ... רַק יָצָא מֵרֶחֶם וּכְבָר עוֹשֶׂה דַּרְכּוֹ כְּבַר-מִצְוָה, מִתְנַתֵּק מֵהוֹרָתוֹ פּוֹעֶה מִשִׂמְחָה חַד-גַדְיָא. ... רבים וטובים היללו וקילסו את שירתה של רחלי אברהם-איתן: המשורר נתן יונתן, והחוקרים, פרופ זיוה שמיר, פרופ' נורית גוברין, פרופ' הלל ברזל ,פרופ' ארנסטו קאהן שתרגם משיריה, ועוד מבקרים וחוקרים. אולם דומה שאין טוב מן הנחתום המעיד על עיסתו, ומן העיסה המעידה על נחתומה, ומעטים השירים המקפלים בחובם בתמצית את סיפור הולדת שירתה של רחלי אברהם-איתן מתוך הכאב כמו השיר "ורדים" (48): הָיָה לִי גַּן וְרָדִים / שֶׁאִישׁ מֵעוֹלָם לֹא הִבְטִיחַ. / אֵין מָה לְקַיֵּם. / חַיַּי כְּמִדְבָּר / נְטוּל הַבְטָחוֹת-צְמִיחָה. / אֲנִי הַגַּנָּן הַמְּגַדֵּל / וִרְדֵי חֲמָמוֹת רֵיחָנִיִּים / בַּאֲדָמָה צְחִיחָה... // גַּן וְרָדִים מַפְרִיחָה / בְּמֵי דָּמִי / הַנִּגָּרִים מִבְּשָׂרִי הַנִּדְקָר / פַּעַם אַחַר פַּעַם. // הַגַּן נֶעֱלָם / יַחַד עִם הַבַּיִת. / עָבַרְתִּי לְבַיִת קָטָן / בְּבֵית דִּירוֹת יָשָׁן. / לֹא הָיוּ הַבְטָחוֹת / וְלֹא צִפִּיּוֹת. / אֲנִי הַגַּנָּן הַמְּגַדֵּל וְרָדִים / אֲפִלּוּ בְּמִרְפֶּסֶת / בְּמֵי דָּמִי / הַנִּגָּרִים מִבְּשָׂרִי הַנִּדְקָר / פַּעַם אַחַר פַּעַם." רחלי, בכשרונה ובפועלה בשירה ובמעשים כה רבים לטובת הציבור התקיים הפסוק "והשם ברך את אחרית איוב מראשיתו". המאמר במלואו פורסם בכתב העת "גג", גיליון 44. ניתן לקרוא בקישור: פרופ' גד קינר: "החור שבלב ושירת השחרור", על ספר שיריה של רחלי אברהם־איתן "שירת השחרור"