כמעט בית (שבילי־אור ועמדה)

שרה אהרוני על כמעט בית מאת רחלי אברהם־איתן – סלונט 18.2.24 

לירי ולאומי בכפיפה אחת - סלונט (salonet.org.il) 

ספר השירים "כמעט בית" של המשוררת רחלי אברהם איתן מקבץ תחת קורת הגג של הבית את עולמה הפנימי ואת עולמה הלאומי – שתי הוויות הנמסכות זו בזו. המושג "בית", המוטיב השולט בספר, הוא מושג קיומי אוניברסלי, שמקבל בימים אלה משמעות עמוקה מתמיד, בעקבות מתקפת הטרור של ה-7 באוקטובר, שערערה את יסודות הבית.

כותרת הספר "כמעט בית" מעוררת שאלות ותהיות ומעלה ספקות באשר לשלמותו של הבית, ליכולתו להעניק את מלוא הביטחון והשלווה. המילה "כמעט" מרמזת על השאיפה להגיע לאותה שלמות, ועל מעקשים הפזורים בדרך ומעכבים את ההגעה אל היעד הרצוי. ואכן, בקריאת השירים הולכת ונחשפת לעין הקורא תמונת השבירוּת של הבית – הבית הקולקטיבי של העם והשלכותיו על הבית של חדרי הלב. השיר "אולי בית" (עמ' 21) מאפיין את השפעתם של המאורעות החיצוניים על נפשה של המשוררת. כותרת השיר מציגה במילה "אולי" את הספק, את אי הבהירות. השיר נפתח בשורה: "שקט מדֻמֶה שב למעוני" – השקט הוא מדומה, לא אמיתי, והמילה "שב" מצביעה על תופעה חוזרת ונשנית, אין זה השקט הראשון שלאחר המהומה. הוא עלול להתנפץ שוב בכל רגע. והחיזוק למצב המעורער ניתן לקראת סוף השיר "ושקט-שקט מדֻמֶה / לזמן-מה" – הארעיות זועקת מתוך השורה. המאורעות המתרחשים במדינה נרמזים לאורך השיר: "טרוף חוצות", "התנצחות קולות", טפטופי ידיים ודיו סרבניים, כאילו דמוקרטיה", "ידיים פתוחות מארחות מפֻנים", "פלישת חרדה", "בצבע אדום" – רמזים לאירועי המחאה, הסרבנות, אזעקות צבע אדום, פלישת האויב, פינוי התושבים. כל אלה מטלטלים את נפשה, מכרסמים ביציבותה ומערערים את ביטחונה: 

"סיוטים זורמים / בצנורות-הדם ברצף", "חלומות להגביה עוף מהבלהה", "מערערת את היום הבא". ואכן, בשיר אחר "כאן היה בית" (עמ' 48) 

התיאור חוזר ונשנה, כאשר התנצחות הקולות הופכת לקריאת הקרב בערבית "אללה הוא אכבר", ובעקבותיה המתקפה על הבית: "ועיניים יורקות אש / מכלות בית על יושביו." 

ולא רק הבית הישראלי שרוי במצוקה. המשוררת מרחיקה אל בתים בעולם.  

השיר "בתים חרוכים" (עמ' 67) המוקדש לקרוביה ילידי ויניציה שבאוקראינה וילידי ליטא, נפתח בשורות הבאות: 

"בתים על כתפי זכרונות / נשמטים / נתלשים כדפי יומן." 

ובהמשך: "הייתי רוצה שרוסיה תוריד ידה / מביתי..." ומסתיים בהתרסה כלפי העולם המחריש. ההתרסה מופיעה בשירים נוספים, כמו "בוקר מעושן" (עמ' 66), בו היא יוצאת חוצץ כנגד העולם הנרדם. 

השאיפה לבית יציב באה לידי ביטוי בחלק מכותרות השירים: "סוף-סוף אולי בית" (עמ' 9), "כמעט בית" (עמ' 17), "בית" (עמ' 18), "אולי בית" (עמ' 21), "כאן היה בית" (עמ' 48), "בתים חרוכים", המשוררת איכפתית, דואגת וחרֵדה מפני הקיטוב בחברה. היא שואפת לאחדות ולשיח משותף. מזכירה לנו כי "ברית מפֹארת / קִבּצה אותנו מהפזורה / אל הבית המשֻתף." (מתוך "פליטים ופליטות פה" עמ' 77). היא מתריעה מפני מלחמת אחים: "מלחמת אחים על הסף" (מתוך קריאת גבר" עמ' 80), "מלחמת אחים ושבר" ("שירת הדגל", "דגל א – תשפ"ג, עמ' 82), "רעשי מלחמת האחים" ("שירת הדגל", "דגל ג – אוקטובר תשפ"ד, עמ' 85). ובהמשכו של השיר היא מציינת את המהפך שהתחולל : "העם נעור למעשים טובים / דגלי-קִטוב הפכו דגלי-אִחוד" (שם). 

המלחמה שנכפתה עלינו גובה מחיר כבד של חיי החיילים. מחיר יקר משלמים גם חיילים שממשיכים לחיות אך פצועים בגופם או בנפשם. כמה שירים מוקדשים בספר להלומי-קרב, נושא כבד- משקל שלא מרבים להקדיש לו תשומת לב בספרות. השיר מכמיר-הלב "הלום-קרב סובב ושב" עמ' (89) ממחיש באופן ציורי את משמעות ההלם והכאב, בתיאור של הלום הקרב המסתובב בעולם, דלתות נפתחות ונסגרות בפניו. השיר פותח בשורה: "נִתָּק מחבל התָבוֹר שנית מסתובב בעולם" ולקראת סיומו "ונוחת שוב על ערש התבור". צמד המילים "חבל התבור" מהדהד את הצמד המוּכּר "חבל הטבור", והתיאור הבא מעצים את הקשר הבל-יינתק: 

"... נכרך בחבל אמו / /נשאב אל רחמה רובץ כגור לגור במשכנה". נלקחה ממנו עצמאותו, והוא חוזר אל הראשית. האיש שלחם להגנת הבית מוצא את ביתו ברחם אמו. חוסר האונים המבוטא בין השורות צורב את הלב ומעורר הזדהות ואמפתיה. 

שיר נוסף בנושא הוא השיר הקצר "הלם-קרב" (עמ' 90) המתכתב עם ציטוט משירו של יהודה עמיחי ("גברים עונדים אהבתם הראשונה / ולא אותות מקרב המלחמה"). הציטוט מסייע לקורא להבין ש"הלם-קרב" של רחלי אברהם איתן הוא שיר אהבה, וחמש שורותיו הולמות בבטן הרכה במלוא העוצמה וממחישות את משמעות חוסר האונים, ומותירות את הקורא חסר אוויר: 

"לא היתה כרית אויר בינינו / ולא רכב חִלוץ / כשהשיחה הדרדרה / לתהומות-תודעה / הלומת-קרב." 

לאחר הדגש שהושם על שירי הכאב, הצער והחרדה, יש לציין כי המשוררת מקדישה בספר יריעה גם לשירים אופטימיים המאזנים את הכאב. אחד מהם הוא "חזיית הנפש" (עמ' 45), שכותרתו המטפורית הולמת את תוכנו: 

"במופע / "דעסא-קרקוביאק / פתחתי את רוכסן הלב / חֲזִיַּת-הנפש נפתחה / בתנועות של רִקוד". 

לסיום, הכתיבה של רחל אברהם איתן היא עתירת מבע, ישירה ונוקבת, נעה בין תיאורים ריאליים, הגותיים וליריים, וחושפת נפש רגישה, איכפתית ודעתנית. שירי "כמעט בית" נוגעים ללב ומעוררי מחשבה. משפטים וביטויים מיוחדים משכו את עיניי, כמו: "בכי קורע עננים", "הדלקתי את עיני השבת", "סיוטים זורמים בצנורות הדם" ורבים אחרים. חלק מהשירים מתכתבים עם שירי משוררים ידועים המצוטטים בראש השיר: יהודה עמיחי, חיים גורי והמשורר הרוסי אלכסנדר פושקין, וכן מן המקורות היהודיים: התפילה, תהילים ובבא מציעא. הציטוטים הללו, המהווים השראה לכתיבת שיריה של רחלי אברהם איתן, מעניקים לקורא דרך הסתכלות נוספת על השיר.                        

 לירי ולאומי בכפיפה אחת - סלונט (salonet.org.il)

דברי הפתיחה של הסופר־המבקר רן יגיל בערב השקת "כמעט בית" מאת רחלי אברהם־איתן בבית היוצר תל־אביב 2.6.24. 

ספר השירה הראשון המהדהד את אירועי השבעה באוקטובר. הספר הגיע מהדפוס ב 1.1.24 בעת הנחיית סדנת כתיבה יוצרת. הקוראים הראשונים של הספר "כמעט בית" היו חברי הסדנא. הספר מבטא את השתוקקות המשוררת לבית בטוח על כל משמעויותיו הן ברובד האישי והן ברובד החברתי־הלאומי־המדיני. הבית, על כל משמעויותיו הליריות והקולקטיביות־הלאומיות, רווח בכל שירי הספר החדש וכולל שירים מהשבת השחורה 7.10.23. אי אפשר להפריד בין החוויות האישיות של המשוררת הקשורות קשר הרמטי לחוויות הכלליות. כל נסיון להפריד ביניהם הוא נסיון עקר. נשיא המדינה יצחק הרצוג, עמד על הקשר בין החוויות האישיות והלאומיות בספר ומשבח: "...עיינתי בספרייך ('כמעט בית' ו'דעסא־קרקוביאק ומחול הקורונה') ומצאתי בין שורותיהם חיבור עדין ואינטיליגנטי בין האישי ללאומי, בין הפרטי לכללי - חיבור אשר מאתגר אותנו, יותר מתמיד, גם בחודשיים האחרונים. אשרייך שהתברכת בכשרון המאפשר לך לבטא בצורה רהוטה וייחודית את אשר משקף בוודאי תחושותיהם של רבות ורבים. מאחל לך עוד שנים רבות של וטובות של יצירה ועשייה". וכך גם פרופ' נורית גוברין, חוקרת ספרות ומרצה: "...יש בשירים גם שילוב של ההיסטוריה היהודית רבת "בתים חרוכים" (67) עם זכר השואה: "אותו סרט על הצג / רק הצורר החלף." (66). מצאתי בשיריך שורות רבות, יפות, תמציתיות ומביעות מערכות ניגודים של עולם ומלואו, בצליליות מרשימה, בשבח הביטוי התמציתי חובק־העולם שבשורות שיריך. רחלי, ספר עצוב, שעקבות הזמן ניכרים בו היטב ובה בעת חדור תקווה ואופטימיות, הוא חוליה חשובה ומגוונת במכלול יצירתך: מחקר, ספרות ילדים ובעיקר שירה. אני מאחלת לך המשך יצירה פורייה כמשוררת, כחוקרת, כעורכת, כמו"לית! ועיני אוהביך רואות ושמחות." כבר בספרה הקודם: "דעסא־קרקוביאק ומחול הקורונה", הבחינה חוקרת הספרות, כלת פרס ישראל, פרופ' ניצה בן־דב בקשר בין הפרטי ללאומי, בחוויות הלאומיות והאוניברסליות שנמהלות בחוויותיה האישיות: "..."מאורעות לאומיים, אסונות ושברונים שפקדו לאחרונה את העולם והמדינה נמהלים עם חוויותיה האינטימיים ביותר והופכים בנפשה של המשוררת, רחלי אברהם־איתן, למקשה אחת. את כל אלה היא מכילה בתוכה ונותנת להם מבע שירי אישי מרגש..." ועתה בדברי הפתיחה של השקת הספר "כמעט בית" הסופר והמבקר ר יגיל נוגע גם בנקודה חשובה זו...

הסופר־העיתונאי מאיר עוזיאלנושא דברים על שני שירים מתוך: "כמעט בית "

הסופר־העיתונאי מאיר עוזיאל קורא שני שירים: "למשש כוונה" ו"מכסה סרבני של צנצנת של דבש" מתוך ספר השירים הראשון שהדהד את אירועי השבעה באוקטובר 2023 - "כמעט בית" מאת רחלי אברהם־איתן בערב השקת הספר ב 2.6.24. קובצי הספר הגיעו מהדפוס ב 1.1.2024, עיתוי מושלם, והונחו ליד דלת ביתה ב1.1.24 עת הנחתה סדנת כתיבה. חברי הסדנא היו הראשונים שקראו בספר. מאיר עוזיאל חיפש בספר "כמעט בית" שיפודים וּמצא אותם בַּשירים "למשש כַּוונה" ו"ומכסה סרבּני של צנצנת דבש". כדרכו בטור הנפלא הכי וותיק שיש -"שיפודים" - מאחורי כל קוריוז, כל הומור, יש מסר עמוק. מאיר עוזיאל זיהה מסרים עמוקים בשני השירים שדלה מהספר. ירד אל המסר שבתחתית צנצנת הדבש ושל הכוונה מאחורי המלים, מאחורי הכיסוי המטאפורי, באמצעות עניינים טריביאלייים יומיומיים, כביכול. אבל הם רק הטריגר שמוציא את מה שמתרחש בתוך הנפש תוך כדי העיסוקים היומיומיים.

מכסה סרבני של צנצנת דבש / רחלי אברהם־איתן© 

אֵינְךָ. מִי יִפְתַּח מִכְסֶה סַרְבָּנִי שֶׁל צִנְצֶנֶת־דְּבַשׁ? 
שְׁבוּעַ יָמִים מוּנַחַת עַל שַׁיִשׁ בַּמִּטְבָּח. 
כָּל יוֹם מַפְעִילָה מֵחָדָשׁ כֹּחַ סִבּוּבִי נוֹסָף 
נָקַבְתִּי חֹר בַּמִּכְסֶה לְשַׁחְרֵר וָקוּם. 
הַמַּאֲמָץ לַשָּׁוְא. 
כְּתַלְמוּדִי לְתַלְמִידַי הִכְרַזְתִּי: "יְכוֹלָה אֲנִי", 
וְקוֹל צָחַק בְּתוֹכִי: "דְּבַשׁ בְּמֶרְחַק־נְגִיעָה" 
לֹא תְּבַקְּשִׁי עֶזְרָה! 
רַעְיוֹן הִבְזִיק, 
שִׁחְרַרְתִּי בְּפוֹתְחָן לַחַץ סָבִיב מֵחָדָשׁ 
הַמִּכְסֶה הִתְעַוֵּית 
נִכְנָע לְאֶצְבָּעוֹת אֲדֻמּוֹת מִכְּאֵב. 
הִגַּעְתִּי אֶל הַדְּבַשׁ! 

בְּחִילָה צָרְבָה גְּרוֹנִי