מעלית אל הים (עתון77, 2005)
"...המים בשיריה עוצמתיים, נמצאים בתנועה דינאמית. כגלי ים, כגשם סוחף, אך גם רכים ומלטפים. בשיר "סופה" נמצא תאור סוחף של חוויה אישית, כמאורע בטבע. הטבע סוער, ממש צונאמי. הים, החוף, השמים, ברקים, גשם ניתך ומצליף כסערת מלחמה. לתוך תאור הטבע משולבים מושגים טכנולוגיים מודרניים, מוכרים לכל אחד המעבירים חוויה אותנטית, שהקורא יכול להזדהות עמה:
"... דְּמָמָה מְיַלֶּלֶת הֶמְיָה בַּחוּצוֹת
קֶצֶר חַשְׁמַלִּי מְבַלְבֵּל
בֵּין חֲשֵׁכָה שֶׁבִּפְנִים וַחֲשֵׁכָה שֶׁבַּחוּץ
קַו נִתָּק וְגֵו לָבָן מַרְטִיט
בְּכֵהוּת בַּחֶדֶר"...
בסופו של השיר הרגשתי כאילו אני זו שעברתי את הסופה הקשה. לעומת הסערה הפורצת את גבולות האני, ומביאה את היקום לתוך רשות הפרט ללא רשות, אנו מוצאים תאור חווית חיים קטנה, ביתית חמימה ומפתה. הרשות לגעת בקטנות חיי היום-יום ולגלות בה טעם של מעבר לחוויה החושנית. החוויה החושית הופכת לחוויה רוחנית מוזיקלית. "טעמו המתוק של הבצל מטגן מתנגן על הלשון". סינתזה המגלגלת את חוש השמע, האחראי על הולכת החוויה הרוחנית, אל החוויה הקולינארית ומעלה אותה אל הממד הרוחני. אחזור אל מוטיב האור בשירי אברהם-איתן. האור מבטא את המימוש הארוטי, כמו בשיר היפהפה "לבנה" עמ' 60. האור בשיר מקורו בקבלה היהודית. הלבנה המתמעטת ומתמלאת במחזוריות היא סמל להשתוקקות לגאולה האישית. המאור הגדול הוא הגבר האוהב המעניק מאורו למאור הקטן, הלבנה, האישה. במחזוריות של הלבנה המתמלאת באור ומתרוקנת ממנו, נמצא את המימוש הארוטי הפוקד את האישה מעת לעת. "...
נֶעֱטֶפֶת בִּבְדִידוּת כֵּהָה
שֶׁל גָּלוּת קוֹסְמִית
עַד יוֹם גְּאֻלָּתָהּ
תָּשׁוּב אֶל מַעְיַן אוֹרָהּ
בִּשְׁבִי הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל"...
המימוש הארוטי מתואר בשירי הספר, בתמונות עדינות הלקוחות מעולם הטבע והסמלים האוניברסליים כמבטאים את חווית האהבה. זהו עולם מטאפורי קלאסי.
"...בֵּין פִּלְאֵי כּוֹכָבִים
אַתָּה תּוֹשִׁיט יָד
תִּקְטֹף יָרֵחַ
אֲנִי אֶתְגָּרֶה וְאֶנְגֹּס
כְּחַוָּה בַּתַּפּוּחַ עַד הַמַּפָּץ"...
המפץ מזכיר את תאורית המפץ הגדול, שבזכותו נברא העולם. המימוש הארוטי הוא מפץ שאינו מפרק אלא בורא עולם. מימוש ארוטי נוסף המלא אור נמצא בשיר "סוד חומק אל שיר" (עמ' 71).
"...כִּשְׁנֵי דְּרוֹרִים
בָּאוּ זֶה לַזֶּה מִמֶּרְחָקִים
מַשִּׁיקִים זְמָנָם
סוֹגְרִים מַעְגָּל שׁוֹפֵעַ אוֹר"...
תאור מסתורי של האור בחייה של המשוררת מצוי בשיר (עמ' 59) "צפונות האור". נמצא כאן אפיפניה של התגלות אלוקית. "עַל מִפְתַּן הַבַּיִת אִישׁ פָּנָיו לוּטוֹת עַרְפֵל-אוֹר..." כל גרמי השמים הנם מטונימיות לעולמה של המשוררת והם חוזרים בוואריאציות במרבית שיריה. הפניה לשמים כדי למצוא שקט ותשובה למבוכה היא ביסודה פניה אמונית. פניה כלפי שמיא. כלפי האל. והאור מקורו בשמים. האור בגלגוליו השונים מציג את נצחונו על החשכה. הטוב מנצח את הרע. אני מתרשמת מן השירים, שהם מבטאים תקופת חיים מאושרת מלאת אור על רקע זיכרון תקופות חיים קשות וחשוכות אור, ובכך מתעצם רושמו של האור. כך זה בשיר "שריטות של אור" (עמ' 57). לא רק האור, אלא כאמור, הטבע וגורמי הזמן בטבע מחוברים לעולמה המהותי – זהותי של המשוררת. הם יודעים "מהי הרוח הנושבת לי". קיומה מוצדק כביכול באמצעות קיומם. זוהי תפיסה אגוצנטרית של הקיום. הארס-פואטיקה של חלי איתן, רואה בכתיבה הפואטית, פעולה מצילה, מפצה על חסרים בעולמה. בשיר "כתמי מים" (עמ' 54) הכתיבה מתוארת באמצעות מדיום יצירתי אחר. הציור. הצבע. המטאפורה השירית ממזגת את עולם היצירה האנושית עם היצירה בטבע. הגלים שבים. נקודת הגירוי היא דווקא במראה הטבע של גלים המחליקים על החוף כמו גלי הרגשות והמילים על חוף הדמיון האנושי. הכתיבה מצילה מאבדון. המשוררת מוצאת בהם נחמה כאילו גלים רכים מלטפים ומחליקים את גופה. לסיכום: בשיריה נמצא ביטוי לבדידות גדולה שמצמיחה כמיהה גדולה לאהבה מעודנת והכמיהה מפצה עצמה במראות טבע נבחרים כאור, שמים, מים וכציפורים. (אסתר ויתקון, "על מעלית אל הים", מתוך: פסיפס, גל' 62, (חורף תשס״ו 2005), עמ' 31־33)
מעלית אל הים
מַיִם לְבָנִים
עַל מִכְשׁוֹל גַּלִּים בָּנוּי
בִּקְצֵה זְרִימָה
הוֹדְפִים אֶת מַחְסוֹם הַשָּׁנִים
מַחֲלִיקִים קִמְטֵי־חוֹף
כְּשֵׂעָר שֶׁהֻחְלַק וְנִצְבַּע זָהָב.
קֵיסָרִית צְלִילֵי הַמִּזְרָח
מִסְתַּלְסֶלֶת כְּיָם עַל הַמִּרְקָע.
מַבִּיטִים בַּחַלּוֹן
כְּחֹל הַמַּיִם דָּבֵק בִּכְחֹל רָקִיעַ
כְּמִיהָה בָּאֲוִיר מְחַשֶּׁלֶת
חִשּׁוּקִים שֶׁל אַהֲבָה
גֵּאוּת הַמַּיִם בַּמָּצוֹק
סוֹדֶקֶת פְּתָחִים
וּזְרִימַת מַיִם בְּבִטְנוֹ
סָמוּךְ לְגֵווֹ
מַעֲלִית אֶל הַיָּם
וְגֶשֶׁר נִבְנָה אֶל חֲצַר הַגַּלִּים
עַתָּה קְשִׁישִׁים
יוּכְלוּ לַעֲלוֹת בְּקַלּוּת
לְהִתְהַלֵּךְ שׁוּב
עַל קַו הַמַּיִם.
מתוך: "מעלית אל הים", עתון77, 2005, עמ' 7.
תודעה מארחת...
מַפְחִיתָה מִשְׁקָל
נָעָה גָּבֹהַּ יוֹתֵר
כְּתֵפַי כְּמִשְׁקְלוֹת נְיָר
לְלֹא מַשָּׂא
בְּמַסָּע הָרוּחַ
מְחַפְּשׂוֹת הֵד
שֶׁל יֵשׁוּת קְדוּמָה
לְהַשְׁלִים אֶת מַעֲגָל
הַשֵּׁינָה וְהַקִּימָה
רַגְלַי חָשׁוֹת עֲדַיִן
אֶת חֹם הָאֲדָמָה
אֲבָל חֶצְיִי הָעֶלְיוֹן
נָע לְתוֹךְ הַשָּׁמַיִם
הַלֹּא פְּתוּרִים
תּוֹדָעָה נָעָה
כְּכַדּוּר הִרְהוּרִים
בָּאָה מִן הַחוּץ
מִתְאַרַחַת בְּגוּפִי
כַּעֲנָנִים אוֹרְחֵי שָׁמַיִם
גּוּפִי תַּחֲנַת מַעֲבָר
נוֹשֵׂא מַחְשָׁבוֹת
מִזְּמָנִים אֲחֵרִים
מִמְּקוֹמוֹת רְחוֹקִים
כְּרַכֶּבֶת אוֹסֶפֶת נוֹסְעִים
וּפוֹלֶטֶת בְּתַחֲנָה סוֹפִית.
מתוך: "מעלית אל הים", עתון77, 2005, עמ' 9.
