מחזור אור, שיר ואישה - כרך א

מִלִּים על שירים נוגעים ללב / מירון ח. איזקסון 

על ספר שיריה החדש של חלי אברהם-איתן   "מחזור אור, שיר ואישה" (שבילי-אור, 2009, 272 עמ') 

מתוך: מאזנים, כרך פב, תשסט 2009

הקובץ הנרחב שלפנינו מאפשר לחוש את שירתה של רחלי אברהם־איתן כחויה נמשכת. סגולתם היא כּוח ילדותם הבוגרת והנבונה. הקורא מרגיש כמי שנכנס לבית ילדים ויחד עִמוֹ מתבגר. רחלי מצליחה להותיר בבשלות השירית שלה את טעם המאכלים והעיסוקים של שנותיה הראשונות ולהפוך אותם ליצורים מרובי שנים. החוויה השירית החשובה הזאת מושגת בין השאר על-ידי היותם של השירים משוחחים. בין אם יש פניה ישירה לאותו מאזין אלמוני ובין אם מדובר בשיר תיאורי, אין כאן כמעט מצב של מונולוג בודד. במובן זה התהליך השירי שלה הוא כ"קשת במרחב הענני" (מתוך השיר "זריחה חרפית"). שום דבר אינו נמצא לבדו, כולם מדברים ויש מי שמקשיב, תמיד ישנה רלבנטיות של שיחה כמו בין בת להוריה או בין אישה לאהובה. מובן שקיימת גם האכזבה. הערגה רבה כל-כך, עד שהיא מוכרחה להיפגש גם בהחמצה. "ימי מטפסים אל צוארך / כיערה ריחנית בלילה בהיר", נפתח השיר "ברית מופרת" ובסיומו: "בין גלגלי הזמן וגרגרי החול / התפזרו מִלות הברית". המשוררת מרבה לעסוק בכלי חיינו הקונקרטים ביותר ומקפידה שלא להתרחק לדימויי סרק רחוקים. גם צניעות אישית ושירית זאת תואמת את ימינו הראשונים בעולם כבני אדם "חדשים". "איך יכלתי להפתח / לאהבה / בקירות בטון / בתל–אביב" היא שואלת בשיר "שריטות בנוף אורבאני". כאן השריטות אינן בהכרח הכאב המטריד, אלא דווקא מאבק למיצוי הרגש הכן מתוֹך הלבנים הקרות. השירים מקשים ומניחים זה לזה כבני משפחה, אשר התרגשותם, מאבקיהם, נאמנותם ומורכבותם מתלטפים ללא הרף אלה באלה. הקורא בשיריה של חלי יודע שהוא מסייר בצבעי אישיותה, על קיפוליהם, יופיָם ושנותיהם מתוך אמינות וכישרון שירי בולטים ומרגשים.

פרופ' הלל ברזל: "שירה של מעלה באפיקי הזמן" על "מחזור אור, שיר ואישה".

(שבילי־אור, מודיעין, 2009, 272 עמ')

מתוך: דעת, גיליון מס' 28, כסלו תש"ע 11.9.2009

א. דיוקן אב – במונחי קודש
הרגש הנעלה הוא הכוח הנפשי המוליך בעוצמה את שיריה של חלי אברהם-איתן בנתיב האהבה וההערצה בראש ובראשונה לדמות אביה. הוריה עלו לארץ על סף הקמת המדינה. היחס העמוק לאב עוד מתקופת הילדות הלך והתעצם בסמוך למותו ולאחר מכן כנוכחות קבע, שראוי לבטאה במילון פיוטי, גבוה, רם ונישא. הבת חוזרת לחדרו, חדר-הקודש, צירוף מגביה כמו ארון-הקודש. מונחים של קדושה עילאית מתחברים יפה אל המסתורין בציפייה דרוכה למלים נוחתות מלמעלה, מרוח האב אל רוח הבת. ההתלכדות המסטית, מחוז שאיפתו של המקובל, מכוּונת אצל הבת להתלכדות עם רוח-האיש שהלך לעולמו. שלהבת תמיד מחממת את חפציו. מזמורי תפילה בידיה, ממששת את הסימנים שהשאיר בין הדפים, מחפשת משמעויות חדשות בין הפסוקים, מנחשת אלו מזמורים היה קורא ביום בו הסתלקה נשמתו הטהורה. הבת רוצה שהכול בחדר יישמר, וכאשר תשוב לבית האב, ייראה הכול כפי שהיה. השלת נעליה – רמיזה למשה מול הסנה הבוער. נשכבת על מיטתו – רמיזה לאליהו ולאלישע ליד גופת הנער המת, שאותו ביקשו הנביאים להחיות; מכלכלת כמותם את רוחה ברוחו של המת, שואלת לכיוון הרוח הנכון לה בהמשך דרכה, מבקשת שינחנה בעצתו הטובה. זו רמיזה מהפכת, משלילה לחיוב, לעמידתו של שאול מול שמואל שהועלה באוב, רוצה שאביה יקחנה אחר כבוד, כפי שלקח הבורא את צלו. יש בכך רמיזה לאמונה, המופיעה גם בדברי חז"ל וגם בספרות מסתורין של העמים, כי היעדרו הלא צפוי של הצל המלווה את גוף האדם, הוא אות לקץ החיים. במדרגה עליונה, באווירה המתנשאת למרומים, מתפרש הצל שנלקח, שאבד בעולם של מטה, כמי שזכה והגיע והיה לצלו של הבורא. בראש וראשונה נסמכים דברי המשוררת למזמור צ"א בתהילים: "יושב בסתר עליון, בצל שדי יתלונן" (פס' 1). המשוררת, בת ליוצאי תימן, נסמכת על המסורת של שירי רבי שלום שבזי. מכאן תפילתה, שיהיה הבורא גם הצל שלה.

הרוח היא מילת מפתח בשיר החוזרת גם בשמו. הרוח מופיעה במעלה גבוהה יותר מן הנפש, ובהמשך השיר מחליפה את הנפש בסולם העולה מעלה. נפש כמו נשמה, מלשון נשיפה ונשימה – ממנה, מן הנפש והנשמה, ישנה הגבהה אל הרוח המשתפת ומחברת בין הבורא לנברא בנתיב המקרב אוהבת לנאהב ("רוחך מן החפצים מזמרת", עמ' 39). החפצים בשיר מופיעים בכפל משמעות: חפץ מוחשי וגם במשמעות של כמיהה, והזמרה היא מן הספירה של הקדושה, כשירת הלוויים בבית המקדש וכזמרת מלאכי מרום ליד כסא הכבוד. "מזמורים" היא מילת מפתח נוספת בשיר, מסתמנת בשיר זה, כבמכלול שיריה של המשוררת, כהגבהת אהבת הבת במעלות של קדושה בטוהר עליון.

כך, במעבר מספירה של מטה לספירה של מעלה, מצטייר סבלו של האב המונשם וכבול במכונה. הבת מזמרת את הפיוט "דרוד יקרא" ומפללת בלבה שייפסקו ייסוריו ויימצא דרור לנפשו. היא שרה את "שיר המעלות", שיכופר לה, על שלא קיימה ביחד עם האחים, את הצו "כבד את אביך ואת אמך" ולא תבעה למלא את משאלתו להשתחרר מן המכונה ולעבור מחיי הסבל והייסורים אל החופש של המתים, כמאמר הכתוב: במתים חופשי. עם הסתלקותו עלה האב אל המעלה השביעית בסולם הנשמות הקרובות והרחוקות. הצו לכבד את האב, ולמעלה מן הכבוד והחובה, מתוך רגש של אהבה טהורה, מוליך מן הבחינה הפואטית אל הרצון להרבות בשירים לזכרו ולכבודו: "אני שרה הרבה מזמורים לך, אבי / ברשות היחיד וברשות הרבים / ועוד לא תמה שנת האבלים / בחייך ובמותך / הרבה ארבה / לשיר" ("ניגונים לאב", עמ' 40). "בחייך ובמותך" – צירוף זה יוצר חיבור בשיר לקינת דוד על שאול ויהונתן, "הנאהבים והנעימים שבחייהם ובמותם לא נפרדו", והמילה "ניגונים" היא מילה נרדפת מעולם החסידות ל"מזמורים". בשיריה של חלי אברהם-איתן מצויים רבדים מן המקרא ומלשון הפיוטים. ב"שיר המעלות" שהושר בבית-המקדש יש רמיזה לתפילת "אל מלא רחמים": "במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים את נשמת..."

ב. מראות מסתורין
הִתעלוּת התמונות הפיוטיות מתרחשת בראייה המשתפת מראות מזמנים שונים; כך, לדוגמה, בשיר מספד בהתייחדות עם הכתובת החקוקה על המצבה ת.נ.צ.ב.ה ומראה האב, הלוקח את בתו הקטנה בעגלה לבית החולים ומצליף בסוסה להחיש צעדיה. לאחר מותו המשוררת מתמודדת בנסיונות למצוא מזור לעצבות ונחמה אין. שרשרת הנרות שהיא מדליקה לזכרו כשרשרת קרני ברק מצליפות, וכמראה התגלות של המקובלים השלהבות מלחשות בפניה. כמו בהתגלות מסטית המלים מועטות, מלחשות, שלא כמו בהתגלות נבואית, שבה יש ריבוי שיח ושיג בקול רם ונישא. הלחש מופיע כמעשה אב לבת בבחינת "מעשי אבות סימן לבנים". מחיצות נמחקות, וקווים של אור נמשכים מן האב אל הבת – תמונה מובהקת בדימויים קבליים ("נר תמיד", עמ' 42-43). בצילום (של הבן, צוף בן דוד) המלווה את השיר מופיע יהודי בעל זקן מגודל, ראשו עטור בתפילין לנוכח נר דולק כדמות של מקובל. ברקע מופיעים עננים לבנים משוטטים ברקיע אפל. מוטיב האור הבולט בשירתה של חלי אברהם-איתן, שזור בשם הספר: "מחזור, אור..." כהד לצירוף "מחזה אור" וברמיזה למחזור התפילה לימים הנוראים. מוטיב האור חוזר בשירים המוקדשים לאב: מאור פניו של האב, אור השכינה ודרי מעלה. הצל, בסמיכות לשוכן-מרום, מחזיר אור, וסולם של התעלות מגלה כמיהה לשירת ההיכלות. דיוקן האב מתחבר בנוסח קינת דוד על בנו אבשלום למות הבן אבשלום, אחיה של המשוררת. דימויי קודש מגביהים את מלות השיר מעלה, מעלה. כוכב ראשון מנצנץ ברקיע. שחרית זכה, באנלוגיה ל"תפילה זכה", הנאמרת בערב יום הכיפורים בתפילת יחיד בבית-הכנסת, צובעת את האוויר הצונן באור מיסטי. יריעות סוכת האבלים כחולות ובוהקות באור השחר ובאור הנורות כסוכת השמים באורו של השחר. מראה הסוכה הזוהרת באור שבעת המנורות מעלה באורח אסוציאטיבי את הפסוק "ופרוש עלינו סוכת שלומך" ואת מנורת שבעת הקנים במקדש שלמה. המנורות (בריבוי ובניגוד למנורה היחידה במשכן) נוסכות אור כחלחל על דמויות מן החלום (שחלמה המשוררת טרם מותו של האב), עטופות טלית וקורנות כמלאכים. מראה זה באופן תת-מודע מתקשר למחזה התגלות בהיכל בנבואותיו של ישעיה. בפי הדמויות שירת כהנים כברכת כהנים בהיכל ומזמורים עתיקים כמזמורי הלוויים המשרתים בהיכל. לפתע מופיע רחש הגשם כברכת "אב בעב" לקהל המתפללים בבחינת "לית אתר דפנוי מיניה", לפי התפיסה הקבלית; זאת אומרת אין מקום שלא נמצא בו הבורא בעולמות העליונים ובכל מה שמתחתם. השיר מוליך מן ההיכלות ליגון על פני האדמה. סימניה של ההתגלות, של המעמד הדחוס באותות קדושה, חולפים במהרה. אצבעות הבת נוטלות את שרידי החום של ידי האב שנטבעו בדפי סידורו (אותו סידור שכריכתו מכסף מעוטרת בסמלים מסטיים יהודיים במעשה אמן, שקנתה הבת לאביה במתנה בימי נערותה, עת שכב על מיטת חוליו בבית החולים). סימנו של המוות הוא הקור. זרזיפי דמעות על לחיי הבת כזרזיפי הגשם על שיחי הגת שנטע האב. מחזות דמויי התגלות מופיעים בכל אתר ואתר. בשיר "הבטחה" (עמ' 56) פני האב נרקמים על חלקת הזוהר. הארמז לספר "הזוהר" מעגן את התיאור בתמונה קבלית-מסטית.

כּוֹכָבִים בִּסְבַךְ עֲנָפִים
בְּאִוְשַׁת הָרוּחַ נָדִים
כְּנִצּוֹצוֹת מוֹלִיכֵי יֶדַע עַל
וְחֶרְדַּת קֹדֶשׁ.
לֵב דּוֹהֵר עִם הָרֶכֶב
אֶל הַמֶּרְחָב הַזּוֹהֵר
עַל צֶלַע הָהָר
מְאוֹתֵת בְּתֶדֶר גָּבוֹהַּ
מוּל כִּנֶּרֶת.
פְּנֵי אָבִי נִרְקָמִים
עַל חֶלְקַת הַזֹּהַר
מַבְטִיחִים.

העלטה, מוטיב מברית בין הבתרים בין אברהם לבורא, מתגלגלת לנתיב חשוך ומאיים כמו בסיפורים על שדים ורוחות שכוחם מתעצם בחשיכה. תמונת העלטה המאיימת על ההולכת ברגל "הצועדת אל תוך העלטה", מעלה את פרקי אבות לתודעה: הנעור בלילה והמהלך יחידי בדרך מתחייב בנפשו. יללת תנים ורוחות נושפים בעורף. זכרונות מתלקחים. חוטי תוגה נכרכים מסביב לצוואר. בין התמונות העולות בזכרון: זקנו הלבן של הסב, זקנו השחור של האב ושתיל רועד ברוח, באנלוגיה להולכת בחשיכה, מכוון פניו השמימה ("נתזי היורה", עמ' 46). דיוקן האב על סף מותו מופיעה כנוכחות קבע בשיר. גופו הולך ומתפורר בכסא גלגלים, אבל חיוכו שמשי ועורו זוהר וצח, מדבר עם מלאכים, וחוזר והולך ונעלם ("עצמות ללא חזון", עמ' 44-45). תמונה זו עולה בשיר ברמיזה כואבת לחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל שראה מראות אלוהים.

מראות קדושה ומסתורין מופיעים בשירים רבים, כמו בשיר "תיקון" (עמ' 55): קול שופר מחריד לבבות, הסב והאב בדממה עטופים לבן, מלאכי עליון לידם נכונים לתקן את הכלים השבורים, לפי תורת האר"י. בין גווילים מצהיבים מתוך ספר "הזוהר" מצא האב הלכות-נשמה להסיר דמעה ולהעלות נשמת האח שהלך לעולמו. מראות מתלכדים לאחר מות האב בעולם האמת עם הבן והסב.

ג. דיוקן עצמי
שירה בדימויי קודש ומסתורין בעיצוב הדיוקן של האב, ועימו חלק נכבד מן השולשלת המשפחתית, מתגלה גם בהתייחסות הבת לדיוקנה העצמי. משחר ילדותה טבועה בה כמיהה לעולומות טמירים. הלב כמו נרקיס על שפת הים מקסים ביופיו ובשכרון ריחו באנלוגיה לנרקיס המיתולוגי המתעמת עם דיוקנו העצמי. ההשתקפות במים חושפת מרד ומרירות, עלבון וכעס הנשטפים והולכים. הליכה בין הבריות תובעת חוכמה, להיות כים ולמחות עקבות כעס, עלבון ומרירות. תהליך נפשי זה נרמז לתשליך עוונות למצולות ים בראש השנה ("תשליך לאישה", עמ' 35). כך, במעבר מגיל לגיל, ילדה כבולה, רחוקה מן הים הפתוח, טבולה בנהר של מלנכוליה ובתוגת מבט, כלואה בטבעת משפחתית. גזיזת שערה ביד חרוצה גזזה את משובת ילדותה; לא מצאה נוחם לנפשה, בראותה את התלתלים שנגוזו מושלכים ונערמים על הרצפה. ילדה נחבאת בין ענפי הזית, ואגודל ימינה בין שפתיה. סוהר לבה כבית סוהר מתקשר לניגודיות בין זוהר דיוקן האב מול סוהר לב הבת המדמה עצמה לקאת: "דמיתי לקאת מדבר" – מובאה מתהילים (קי"ב, 7). קאת היא ציפור דורסת בלילה ומקיאה שאריות מזונה ביום ("סוהר ילדות" 36-37). החופה המתכהה בלב ההוויה היא מוטיב מכין לשוטטות בספירות העליונות שנים לאחר מכן. קרן אחרונה יורדת לפאתי ההר. ילדה בתוך ילדה משקיפה לתוך נפשה בדומה לחלום השיירה בסיפור "ספיח" של ביאליק. ה"אני" נמצא בתוך אני במצבי התגלות. נצנוצי אורות מופיעים אל תוך חשכת עולם, ובריות שורטות תלמים בנפשה. לעת שחר הילדה חומקת מן הבית פושטת כתונת אפלה וחובשת מצנפת אור. תמונה זו מתחברת ל"מחזור אור" בשם הספר ולחלקו השני של השיר "סהר ילדות" (עמ' 37). מוטיב האור כמעצב דיוקן הוא אדנותי ובתשתית של קדושה מפרשת הבריאה ועד לאחרוני הפיוטים ובשירת ביאליק. כך גם במסורת הציור הדתית-הנוצרית והמשכיה המודרניים. האם והבת יונקות משני העולמות: ספרים ונופים, וקו של אור מחבר ביניהן ("אם ובת", עמ' 53).

למורשת האב זכות קדימה בעיצוב העולם האמנותי של צאצאיו. הדור הגדל בארץ אינו הולך ופוחת, אלא הולך ופורה. המורשת לקוחה מארון ספרי הקודש של האב: תנ"ך, משנה, גמרא, הזוהר הקדוש ומספרות מופת עברית. כל ילד חונך על-פי דרכו כצווי החינוך בספר משלי. כמו-כן שתל האב ניגונים בילדיו והוריש גן פיוט לצאצאים. דלתי נדיבים לא ננעלו, שכן הבית היה פתוח לרווחה לאורחים הרבים שאכלסו אותו בימי חג ומועד וגם בימי חול. השימוש הלשוני הוא מן הפיוט המוכר "אם ננעלו" של ר' שלום שבאזי. הניגון והריחן הרוו את הרוח, והבדילו בין קודש לחול תרתי משמע: ברובד הגלוי, הריחן שימש מיני בשמים לברכת ההבדלה בצאת השבת, וברובד הסמוי הניגון והריחן הם מטונימיות למורשת האב העוברת בירושה מאב לבן. המזמורים כמו זורמים אל הדורות הבאים כמים אל השורשים המפריחים אותם ומרבים את הסתעפויותיהם, כך הצאצאים סופגים אל תוכם את מורשת האב ומשביחים את הדורות הבאים: "רעינו במזמוריו / ושורשים מסתעפים / אל אפיקי הזמן // דור הולך ופורה" ("על קסמי המרבד", עמ' 58).

שילוב שני העולמות: שמים וארץ והתגלמותם בהווית ה"אני" בזרימתם היומיומית כנהר באפיקיו מופיעה בשיר "התחדשות" (עמ' 66):

כָּל עֳפָאֵי הַסִּגָּלוֹן שִׁנּוּ כִּוּוּן כְּרִיעָתָם
לָרוּחַ הַהַפַכְפֶּכֶת.
אוֹר יוֹרֵד וְשׁוֹקֵעַ כְּנָהָר גּוֹאֶה וְנָסוֹג
אֶל עַצְמוֹ
בְּדֶצִיבָּלִים מִשְׁתַּנִּים.
לְעוֹלָם לֹא נֶחֱצֶה אוֹתוֹ נָהָר
אַף לֹא פַּעַם אַחַת כִּי שְׂפַת-הַיְּקוּם
לוֹבֶשֶׁת וּפוֹשֶׁטֶת כַּמַּיִם.
מִכְחוֹל אֱלֹהִי צוֹבֵעַ שָׁמַיִם וָאָרֶץ
כָּל רֶגַע מֵחָדָשׁ. זוֹרֵעַ נְגֹהוֹת
שֶׁל אוֹר וָמַיִם בָּעָצְמוֹת מִשְׁתַּנּוֹת
בַּדּוֹמֵם, בַּצּוֹמֵחַ וּבַחַי
צוֹבֵעַ בְּגֹאָשׁ
בְּגַעַשׁ אֵינְסוֹפִי
וְחָדָשׁ תַּחַת שֶׁמֶשׁ בְּכָל עֵת.

שתי רמיזות מהפכות קיימות בשיר: במקום "אין חדש תחת השמש" של קהלת קובעת המשוררת את ההפך הגמור "וחדש תחת השמש" ובמקום "עת לכל חפץ", המשוררת קובעת "בכל עת".

ד. במחוזות האור
האור במעמד של מוטיב שליט, אדנותי, מתחבר לדיוקן העצמי, לנוף, לחילופי העונות ולמחזור היום והלילה. הרוח ההפכפכת משנה את כיווני הענפים. האור יורד ושוקע כנהר גואה ונסוג. בתוך הגופים, כל גוף חי, לרבות הצומח, מתפתלים נהרות העדן (ברמיזה לארבעת נהרות גן העדן) לאורו של העליון בזוהר שבעת הרקיעים. המונחים הקבליים מאכלסים גם את השיר הזה ("זריחה חורפית", עמ' 67). תוספת המחשה קיימת בשיר "מזמור לילי" (עמ' 69) בצביונה של שירה אידיאו-גראפית; בכל טור מילה אחת או שתיים במראה של צניחה מהירה. האור מלווה את הדיוקן העצמי בעוצמה רבה, כמו בציור ניגודים חזקים של אור וצל. צלליות מתפתלות כשני נהרות של אור. אור הידיעה מכה בצל לקול הנהרות בזרימתם ("זרימת חלום אל הבוקר", עמ' 70). במצולות הנפש מעיין שופע אור, מצטלצל כהד קדמוני של מנהרת אור ("במצולות השינה", עמ' 71). הדוברת בשיר משוטטת במחוזות קרובים ורחוקים בחלומות תת-מימיים ("חלומות תת-מימיים", עמ' 72). ברצף של מונחים נבואיים נשמעת הקריאה להתעוררות, להתמלא ולצלול לנבכי האור ("כי בא אורך", עמ' 75). השירים משדרים בעת ובעונה אחת בשלושה רבדים: רובד ריאליסטי, רובד אירוטי ורובד מיסטי. בשיר "תשורה, שירה ודוכיפת" (עמ' 76), הצלילה לנבכי האור מלווה באור השבת והדוכיפת – תמונה ריאליסטית, המשמשת מטונימיה לתשורות המצויות ביקום ומובילות במסלול את האדם אל מעיין האור: "רק אני ודוכיפת / ואור שבת / ואהבה בכול".

משיר זה, הנכתב בגיל מבוגר על שלב מתקדם בחיים, בחזרה אל שירי הילדות, שגם בהם דיוקן ה"אני" מוכתר במילון פיוטי של קדושה ומסתורין. אור גנוז בשבעת בדיו של עץ הזית כסבך כוכבים לראש הילדה, כשקרני השמש מנצנצות בין הענפים בתוך עלוות העץ ("עץ זית, בית ואישה בסבך הזמן", עמ' 81). בתמונה נמרצת של בגרות, בהגיחה אל האור, אינה מסתפקת בעוצמה של קטר צמוד לקרונות הזמן. עד תחנתה האחרונה על מסילת החיים תהיה בנמרצותה גם הקטר וגם הקרון ("רציפים 1+2 בתחנת הזמן", עמ' 112).

תודעה מבוגרת יודעת את עצמה, מתנועעת בכדור של הרהורים, באה מן החוץ ומתארחת בגוף כעננים אורחים בשמים המופיעים ונעלמים. הגוף כתחנת מעבר נושא מחשבות מזמנים רחוקים כרכבת מאסף, המעלה נוסעים ומורידה אותם בתחנה הסופית ("תודעה מארחת", עמ' 123).

ה. תורת השיר
חשיבה פואטית הבוחנת את כללי הפייטנות, יוצאת מן המסתורין במחוזות האור למחוזות מטה על פני האדמה, והשיר בוקע בעיגולי מלים כמעיין מן הסלע. שיריה של חלי אברהם-איתן בוקעים מבפנים ברגע של פיוט, הניזון מאובייקטים בסביבתה הריאלית ומוליכים את השיר בעיגולים תודעתיים פנימה והחוצה. כך למשל ניזון השיר "שיר על סף" (עמ' 86) מדו-שיח של צמחים, ממונולוג של שושן בגן ומתעשר מהאובייקטים בסביבה העוטפת אותה, אפילו ממחצלת פרחונית ליד דלת שבירה. המשוררת צועדת בשיריה בשני רבדים (לפחות) כמעט תמיד. גם בשיר זה שני רבדים: הרובד הריאליסטי והרובד הארס-פואטי. הסכנה אורבת מנחש על סף בתי השיר, כך מסתיים השיר (שם). הנחש ברובד הריאליסטי הוא נחש שנמצא על סף הבית, אך המשוררת מפקיעה אותו מהריאליה ומציבה אותו על סף הארס-פואטיקה. ברובד זה הנחש עשוי להיות מבקר ספרותי עוקצני. ישנם מבקרים שכדי להאדיר את שמם כמבקרים מחפשים נקודות תורפה, או צובעים את השירים בעיני רוחם, וחלי, בהיותה מבקרת ספרותית בנוסף להיותה משוררת, מתחשבנת בשירים נוספים עם הביקורת (ראה, לדוגמה: "שירי מעלית אל הים", עמ' 116, "דבר למבקר", עמ' 117, "אמנות לפי צו", עמ' 137). תבנית האדם כתבנית השיר, על כתפו תבנית נוף, תבנית מוצאו, תבנית דתו. בבסיס תודעת השיר קיימת האנלוגיה ל"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" של שאול טשרניחובסקי. כמו נהר פורץ גדר עצמו, מתנתק מהוויית על, מהוויית עצמו. בשיר זה מלבד הרובד הארס-פואטי קיים הרובד הלאומי ובו רמיזה לכל הארגונים המפגינים נגד הקמת הגדר, נגד ההתנתקות שהביאה שקט ובטחון יחסי לאזרחים. אותם מפגינים מתנתקים מהוויית עצמם ההיסטורית הלאומית, כך נרמז בשיר. פרשנות זו נסמכת על שירים נוספים בספר, כגון: "בית סירא ומכבים" (עמ' 92), "רקפת בין קברות המכבים" (עמ' 91). בחלקו השלישי אמירה מפורשת:

גָּדֵר נִבְנֵית
שׁוֹמֶרֶת גְּבוּלָהּ
מַפְרִידָה
בֵּין רַקֶּפֶת
וּבֵין דַּם-הַמַּכַּבִּים
בֵּין אָדָם וְאָדָם – דָּם
וִיהוּדָה
לְעוֹלָם
תֵּשֵׁב.

המראות בשיריה מגביהים מעלה, כמו בפואטיקה הביאליקאית ומתחלפים לעתים במראות יורדים לצורך עלייה; בבסיסם של מראות אלו כמיהה אל הטמיר:

הִנֵּה בָּא הָרֶגַע
בּוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כּוֹבֶשֶׁת אֶת הַמַּיִם
מְנַפֶּצֶת אוֹתָם לִרְסִיסֵי יַהֲלוֹמִים
גֵּאוּת עוֹלָה
מְבַקֶּשֶׁת מִפְלָט
לְהַטּוֹת בָּאֲפִיקוֹ אֶת נַחְשׁוֹלֵי הָאוֹר
הַמִּתְחַלְּפִים
כְּשֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ.
עַתָּה נִסְתַּלְּקוּ שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת
תּוּגָה נִפְרֶשֶׂת בַּמֶּרְחָבִים
וּשְׁכוֹל עֶרֶב בְּאֵין מִלִּים
כְּצַיָּר בְּלֹא צְבָעִים
רַק הֶמְיָה יְצוּקָה
עֲלָטָה
וְרָעָב
לַנֶּצַח

חלקו השני של השיר נתון בתבנית יורדת במספר המלים, במספר ההטעמות, במראה השקיעה, ברעב לנצחיות, במעבר למחזוריות יום ולילה בטבע, בנוכחות ובחלוף של חיי האדם.

השיר יורד אל לב הדברים, אל לב הים, (מעלה על דרך האסוציאציה את הרצון לגעת בלב הדברים של אלתרמן ("שירי מעלית אל הים", עמ' 116):

מְבַכָּה שֶׁמֶשׁ-יָמִים
כְּעֵץ אֶת עָלָיו הַנּוֹשְׁרִים
יוֹרֶדֶת לְלֵב יָם
לְלֵב הַדְּבָרִים
בְּסֵפֶר שִׁירִים כָּחֹל.
עֲנָפִים נִשְׁמָטִים אֶל הַמַּיִם
וְצַמֶּרֶת אֶל שָׁמַיִם
דְּבֵקָה בַּתְּכֹל
רוּחַ חֲרִישִׁי זוֹרֵעַ בַּפָּנִים
נְגֹהוֹת
כְּאִכָּר מֵכִין אַדְמָתוֹ
לְמַחֲזוֹר חַיִּים יָרֹק.

השיר שלה היורד ללב הים מוצא את מקומו בספר שירים כחול. זו תפיסה פואטית רומנטית. הצבע הכחול הוא סמל למשאת-נפש אידיאלית (השווה ל"ציפור הכחולה" במחזה הרומנטי בעל המוניטין של מטרלינק). המשוררת רקומה באור נגוהות, רכה ומפוייסת, נוצצת כיונה צחורה באור השמש, חושנית במעופה הקליל, יונקת חסד-על (שם). ים בראשיתי וחופש היצירה הם הקובעים את דמותו של ספר השירים, לפי חלקו השני של השיר הארס-פואטי "דבר למבקר" (עמ' 117):

אָדָם לַחֹפֶשׁ יֻלַּד
צִוְחַת-בְּדִידוּתִי כִּתְרוּעַת-יִלּוֹדִים
בְּסֵפֶר שִׁירַי הַמֵּימִי.
בִּנְתִיבֵי יַם-בְּדִידוּתִי אֶפְרַח
אוֹלִיךְ רַגְלַי אֶל קַו הַמַּיִם
לָשִׁית רוּחִי
כְּרוּחַ-אֵל הַמְּרַחֶפֶת
וּמְרַפֶּדֶת בְּשִׁפְעָתָהּ
נֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה.

תורת השיר נדרשת גם להבחנה סוגתית בהדגמה של שיר קינה אלגי: לידה ומוות במהירות מחשבה הנכנסת כשיר אהבה ויוצאת בהספד על היעלמה. הווה הופך עבר כגל מתרסק אל החוף, כגוף נבלע בחול, שב אל העבר, אל ציר הזמן הנצחי. ("אלגיה", עמ' 128).

בנתיב של תורת שיר רומנטית תופסת פנימיותו מלאת הרגש של האמן מקום ראשון במעלה ("לילה פיוטי", עמ' 153). אמנות בדויה משפת הלב במעקפיה, באסוציאציה של דַמיות לניתוח מעקפים מתחום הרפואה, מנותחת באזמל-מלים, שותה אוויר, מונשמת בשורות חצובות מסלע. כאב המלים חובק משוררת הזויה, אכולת תולעי ספק. דרוש פסק זמן של לבדיות יוצרת שירה. משפט-הלב, גזר הדין של האמן על יצירתו, נתפר לפי צו נערף או נערץ על סף האור ("אמנות לפי צו", עמ' 137). רשמים באישוניו של הילד יופיעו לכשיגדל בשיריו. מלים תופענה בסדקי חלומות כפריצת מנעול במפתח ישן. ישנן אכן תפיסות המחשיבות מלים המופיעות בחלום ומעניקות להן מעמד של תמונות ואף למעלה מהן. ניתן לפרש "מפתח ישן" כתוספת לחיוב או לשלילה, או ביטוי ליחס אמביוולנטי ("ילד מפתח", עמ' 141). לרשמי העבר ולימים האחרים יש חשיבות מתמדת בחיים כמו על רצפת הריקודים. מחשבות מתערטלות, חלומות מסתחררים, אישונים בוהקים בהצטלבות לבבות, גופים מסתלסלים לצלילי השיר, שרים את הימים האחרים בלב אחד, פה אחד, גוף אחד. השיר נכתב בהשראת תחושת ההתעוררות הלאומית עם ההסכמים שנחתמו עם הפלשתינאים ופרס נובל לשלום שניתן לרבין, לפרס ולעראפת, והלבבות נמלאו תקווה מחודשת. מישור אישי מצטלב בשיר זה עם המישור הלאומי. בדרך אסוציאטיבית עולה בזיכרון שיר הזמר המפורסם "עכשיו ובימים האחרים".

האוזן יכולה לקלוט מענה בשיר, לפענח מסכת מלים שהן כקליפות לגרעין חבוי. לשונות דשות בגנוז ומגלות, כי אכן יש חדש תחת השמש. דקל רענן מיתמר בגינה, קווצותיו ירוקות, מסתער אל אפיקי המים. שורשיו – מערבולות של אור, חותרות באדמה, חולצות מלב האדמה צער ותוגה ("צפונות האור", עמ' 161). "פחד שיר", פחד מן השיר, מתנסח כמו בדימו של ביאליק ב"גילוי וכיסוי בלשון" ו"בהציץ ומת", בהליכה על סף תהום ובהתאחדות ההפכים במפתן הבלימה: "ואולי / מלא חלל / מלא תהום / וְיֵשאַיִן / ומה / בקו הבלימה ("תהומות", עמ' 94). "ישאין" צירוף אוקסימורוני המופיע בשיר במלה אחת. השיר מתחבר ברוב עמל או ברישום מהיר כבמראה של הרף עין. עננים מתפזרים בתוך עצמם, בתוך זולתם, תועים ברוח הקיום של היקום, לומדים מחדש לטעות, לתהות, לתעות, לינוק מן החירות של היות כאן ושם בכל זמן ("שיר בן רגע", עמ' 164). הפרסוניפקציות הרבות בהם משתמשת המשוררת, כמו בשיר זה, מוליכות את השיר בשני רבדים זה בבד זה: הרובד הריאליסטי, של תמונת העננים במקרה דנן, ושל המהות האנושית באקזיסטנציה של מסלול החיים. על הנושא, דרך השיר מלידתו עד פרסומו, נכתבו תיאוריות רבות חלוקות ביניהן: יש תיאוריה הגורסת במבע הפיוטי הספונטני, המיידי, סמוך לחוויה ויש תיאוריה הגורסת בצינון הרגשות ואף בגניזת השיר ובשיבה אליו לאחר הצינון. אך יש מה שמתעצם מכוחה של שירה, שהיא מעיין מוסתר בין דפנות הגוף ובין תולדות אדם; נשמת-עולם מתחזקת בכוח הרצון "מעל לשפת הדברים, מעל לתמונות ומלים" ("אור מעגלי", עמ' 165). מצוי סכר מלים שיש בכוחו, כוח היגיון בהיר, לעצור בין קטגוריה וסנגוריה את מעלית הנפש, ויש דרך לפלס קו של אור משמים גאים לשפל ים ("תיקון שבועות", עמ' 166). מקור השירה מן החלומות בשיריה של המשוררת הוא לפי השקפת קארל גוסטב יונג על החלומות: לזכור, לפתור, ליישם. במעמקי הנפש חלומות נפתחים אל תת-גלים קוסמי; לשון אחרת ללא-מודע קולקטיבי, לפי תורתו של יונג. החלק החבוי נחשף במסע חלימה ("דלת-החלום", עמ' 171):

בְּנִים וְלֹא נִים
אֲנִי אַחֵר
כְּבַמַּאי
בְּמַאֲרַג מֵידַע תַּת-גַּלִּי
שֶׁל עָבָר הוֹוֶה וְעָתִיד
מַפְתִּיעַ בַּאֲמִיתוֹת
פּוֹרֵץ מַחְסוֹמֵי מִלִּים
בִּתְמוּנוֹת
וְזוֹרֵעַ פְּנִינֵי אוֹר
בְּתַחֲנוֹת זְמָן
שׁוֹנוֹת

ועוד להשקפתה בשיר, המעוגנת בתורת החלומות של יונג – האמונה בטהור ובבלתי משתנה המשוחרר מכבלי האגו, בניגוד לתפיסתו של פרויד בנושא הדחקת האיסורים הפורצים במסכות אל החלום. יונג דוגל בסמלים אוניברסליים שמקומם בחלומות. כך לפי תפיסתה של המשוררת בשיר. פרויד מאמין בסמלנות אירוטית מנותבת למסלול האישי.

ו. אחדות העלילה
ליד הפואטיקה הרומנטית מופיעים שירים כביטוי לחוויות אישיות, וידויים ופואטיקה אוניברסלית-מיסטית, אפלטונית, קבלית, יונגיאנית, פואטיקה עלילתית. כל שיר וסיפורו עמו בעקבות עלילה שלמה: התחלה, אמצע וסוף המחוברים היטב זה לזה כתביעת אריסטו מן הטרגדיה. במחזור השירים "נופי הבית הישן" מתייצב כל שיר מסביב למעשה שהיה. עוזרת הבית, עולה מרוסיה, מנקה רצפות. הילד פורט על הפסנתר. אמו מבקשת ממנה למלא את הבית בצלילים משלה. במשפחה התימנית אסר האב על האם לצאת לעבודה ולנקות רצפות בבתים אחרים. "כל כבודה בת מלך פנימה" – פסק אבי המשפחה. בתקופה אחרת יוליה, שמכירה המשוררת מן הטראגדיה השקספירית, הייתה בחצר מלכים, ואילו יוליה מן ההווה מנקה בתים. האזכור למחזה של שקספיר בשיר מעצים את היסוד הטראגי במהפך שעובר אדם בהגרו מארץ לארץ ("יוליה", עמ' 177).

הילדה הקטנה מטפסת על עץ הזית למצוץ אצבע, מבלי שיפריעו לה. הסב העיוור, היושב במושבו הקבוע מתחת לעץ, מרגיש בה, מושיט לה את מקלו לאחוז בו ולרדת. הילדה מטפסת מעלה אל הצמרת לבל תופרע במציצת האצבע ("בחצר הבית הישן", עמ' 181).

העלילה המלוכדת, גלויה ונרמזת, מתגלה ברצף של מוקדם ומאוחר וגם במערך תקבולתי. הגבר שנפרד מן האישה יוצא לדרכו, צועד ראשון לבד, מגניב מבט לאישה. היא תפנה מבטה, הוא כתינוק מאושר הנופל לידיה הקפואות של אמו יולדתו. אולי תיפול האישה ביחד עם הגבר לחשכת בדידות, ומרוב לבדיות לא תרגיש את הנפילה ("מזוודה נפרדת", עמ' 196). העלילה, פעמים שהיא מוסבת במבט חוצה, ופעמים שהיא מתנהלת פנימה: החיים המשותפים, פחד ההשתייכות לבעל עד אובדן ה"אני" לפני הגירושים, החיוך שהתייבש במהלך השנים וההחלטה לא להיות יותר בצלו ("אזלת-יד ביחד-לבד", עמ' 197). השניים זורמים בערוצים מקבילים. משפטים מתעקלים בשיחות כואבות הולכים ומתקצרים. הם מדברים במשפטים סתמיים עם רווח כפול בין המלים. הרווח הכפול מקבל מימד קונקרטי בעיצוב בשיר, ברווחים בין המלים. ("פרידה", עמ' 198).

העלילה בקובץ השירים "נופי הבית" מתלכדת בסיוע של משל ובסוד הצמצום, כאשר הנמשל ברור מאליו. כך בשיר "כמו אצטרובלים" (עמ' 201):

כְּמוֹ אִצְטְרֻבָּלִים לְאִטָּם
נִפְתַּחְנוּ זֶה לַזֶּה
וּכְמוֹ אִצְטְרֻבָּלִים
נָשְׁרוּ חֲלוֹמוֹתֵינוּ
וְנִדְקְרוּ
בְּמַצַּע הַמְּחָטִים הַמַּצְהִיב.
אָמַרְתָּ:
הַתִּקְווֹת צוֹמְחוֹת שׁוּב בָּאֲמִירִים
וְלֹא רָאִיתִי נִצָּן אֶחָד.

דמויות מיתולוגיות משתזרות בשירים. כל שיר בדרכו המלוכדת לסיפור אהבה מחודשת: פנלופה, ונוס, אתינה, נימפה תועה במחול, נרקיס, אכילס, קנטאורים, דיוניסוס, אפולו, קופידון ואיקרוס. גם השיר לובש דמות כנפש פועלת בעלילה דרמטית; נע, מסעיר, מסתער, מסתובב בבטן, ממתין לקראת הבשלה לקראת הלידה, פורץ בכאב, מעלה חיוך על שפתי יולדתו, חיוך של ציפור משוחררת מחבלי גופה ("שיר", עמ' 218). המלים הן במסלול של עלייה וירידה מפריחות לבבות. אזניים כרויות להקשיב נאטמות פתאום. אצבעות נסגרות כאגרוף של עובר ברחם המלים ("מלים", עמ' 219).

ז. תבליני צורה
פואטיקה אחדותית, קלאסית, מתחברת, משוחררת, בצורות שיר מגוונות. שירים סגורים בבתי שיר משולשים, שורות קצרצרות מתוך חמישה בתים מסומנים במספרים; רק אחד מן הבתים מחורז: "הר גבוה ליעל / ברוש משכן לאנפה / שדה פתוח לרחל" ("בדרך", עמ' 222). מבנה דומה בששה בתי שיר משולשים, בעקבות אסון המסוקים בארבעה בפברואר 1997 ("פרידה", עמ' 223). חוויה מנותבת לצורה, במסלול נהיגה במחרוזת של שמונה שירים: "פניית פרסה", "נסיעה מסוכנת", "נסיעה לאחור", "נסיעה בשולים", "שמירת מרחק", "דרכים מתחברות ומתפצלות" ו"בקו הזינוק" (עמ' 239):

מַבַּט זְרִיחָה אַדְמוּמִי
מֵצִיץ מִכָּרִיּוֹת הֶהָרִים
מֵעִיר בְּבַת אַחַת
חֲלוֹמוֹת יַשְׁנוּנִיִּים.
כְּבָר נִצָּב הַלֵּב
בְּקַו הַזִּנּוּק
בַּמַּסְלוּל הַמִּתְעַקֵּל
וְחוֹזֵר חֲלִילָה אֶל חַיֶּיךָ.

ובכל התחנות והנפתולים, הפחדים ותחושת השליטה, מסתמלים החיים במהלכם ובתמורותיהם המסוכנות ההכרחיות.

השירים, כל השירים, בצורות פתוחות, בזרימה מתמדת. בבתים מתגוונים במספר הטורים, בהתחלקות לבתים, או בהנף אחד ובלי חריזה סימטרית, מתוכננת, למעט חריזה מזדמנת, אקראית. המקצב נע בטבעיות מטור לטור. ההבלטה הצלילית הרתמית באה מכוח התגוונות השורות, משועבדת למלים ולא להיפך, ולא בשלטון דפוסי המשקל על המלים בשלמותן או בפרוקן. את מקום החרוזים בסיומי הטורים תופסים סיומי צליל נחרזים ברצף פנימי: מלחשת – הצמרת – אומרת – נסערת ("זיקית", עמ' 232). את מקומה של החריזה הסימטרית יורשים משחקי צליל ברצף בלתי מופרע: "כופלם וקופלם ובולעם". במצלול אליטרטיבי חוזרת האות מם במלים: מים, זורם, עצמו, רגלים, מימיו, מקפל זרמיו, מערבל את פנימו, לפנים ולפנים, פחד ריקם, בין מים לדמעות, בין מים למים, שקופים, מזילים, מזילים, זורם, צומח, הם יונקים, יונקים, מכוח, בעינם, הרדופים, שמים, נוהרים. מנגד פיצול לאליטרציה היוצרת התלכדות ורציפות, פיצול מכוון של מילת הסיום בנעילת השיר: אכזב – וכזב – זב – זב, כממחיש את כותרת השיר ("התאיידות", עמ' 264).

בחריגה מובהקת מתבניות סימטריות מסורתיות, ערוכות בשוויון ערך, במשקל פורמלי, באורך השורות ובחריזה קבועה, מתייצבת סימטריה בתבנית של מדרגות בכינוי מסורתי מתהילים, מכוון לשירי הלוויים בבית המקדש. שיר מודרניסטי בפואטיקה של הזרם הקונקרטי המשלב משמעות בצורות מוחשיות ויזואליות ("שיר המעלות", עמ' 263):

-----------אֲנִי עוֹלָה בַּמַּדְרֵגוֹת -- אַתָּה יוֹרֵד אֵלַי
--------אֲנִי עוֹלָה בַּמַּעֲלִית ------ מַבַּטְךָ גּוֹהֵר עָלַי
------אֲנִי מַעְפִּילָה עַל הַר -------- אַתָּה מַאֲפִיל עָלַי
----- אֲנִי נוֹסֶקֶת------------------- נֵס הָרִים גּוֹאֶה בִּי
---- אַתָּה נוֹחֵת --------------------- מִגָּלַקְסְיָה רְחוֹקָה
---אֲנִי מְרַחֶפֶת ---------------------- בֵּין מַלְאָכִים
--אַתָּה עוֹלֶה וְיוֹרֵד -------------------- עוֹלֶה וְיוֹרֵד
כְּאִלּוּ הָיִיתִי טֶמְפֶּרָטוּרָה --------------- כְּאִלּוּ הָיִיתָ כַּסְפִּית

הבלטות צורניות מעניקות מעמד מיוחד לשורה המתייחדת בבדילותה, בדראמתיות שלה, בנעילת השיר (בהתאם לכך סיומי חוד, פואנטה, בשירה המסורתית ובאופן בולט בשירת ביאליק ובשורות הנעילה בבלדה ובבתים נועלים בסונטה. "בסוף מתפזרים כמו חול ברוח" ("שעת חסד", עמ' 224). באותו אופן הבית הנועל, מתבלט בסוד הצמצום, לרבות השמטה תחבירית, מה יתרחש בקיץ: "אבל / הפחד / מה בקיץ / כשיאזלו / המים" ("בנות ארבעים", עמ' 226).

וכך בבית נועל, בסולם יורד במספר המלים ובסיום נחרץ במלה חדשנית, מלשון עורב מביע רע, וברמיזה מקראית כפולה, זעקת יעקב על אובדן בנו שאיננו ובהתייחסות ליוסף שאיננו במצב של פותר החלומות: "ובערץ השני – כשהגוף / נעטף בלילה עורבני / חלומות / ואין יוסף" ("ובערץ השני – חלומות", עמ' 228). התקצרות הסיום למלה אחת מעצימה את התוצאה המפתיעה, המהפכת: "חללית הנפש ממריאה / וחלומות תלויים כפרפרים בצמרת / וכוכבי מלים / וקצר"("חללית הנפש", עמ' 253).

בהמשך לסיומים, ברבים מהשירים, מגיעה שעתם של ציורים, כמו גם צילומים, כל אלה מעשירים ומוסיפים רקע ויזואלי עשיר ומגוון לנאמר בשירים, בבחירה מתואמת, בטוב טעם ובחן רב. כך גם בצילומים המשפחתיים של האב והאם ושתי אחיותיה הגדולות, שעיצבו את דמותה גם בהיותן הגננות שלה בגן.

ח. מלים וצלילים
בממלכת צורות, בהתחדשות ובהתגוונות משיר לשיר, מתקיימת התאמה שכלית, קוגנטיבית, יפה לאוזן וגם לעין, בין צירופי מלים לרצף צלילים. ציפור נתלית בצמרת, בקצה ענף דק, מתנדנדת ברוח – האותיות צ', נ', מ', באליטרציה. מלוא גרונה גלי שירה – האות ג' באליטרציה. צלילי חידת חיים נעלמה. כל הגלים שבעולם לא יספיקו לכסות טפחיה – ל' באליטרציה. חיה קטנה, כנופת כנף, פסוקת מקור, ממתינה על ענף דק בכמיהה לנסיקה – ק', כ' באליטרציה.

הנעילה בשורה בת מלה אחת "יחדיו", בה מתברר החיבור הצלילי בין ציפור לשיר קיימת בשיר "מה דוחף ציפור קטנה", (עמ' 251). גם ראשיתו של השיר עתירת אליטרציה של ר' המוסיפה תהודה צלילית של ההשקפה הרומנטית על מהות השירה המשוחררת מכל מחויבות: "אני שר כציפור ביער. באופן דומה בשיר "חלונות 1995" (עמ' 250–249): "אדם מאדם חוזר / כמו מעיר זרה / אם לא למד היטב את השפה". חוזר מעיר זרה – באליטרציה של האות ר'. זרה – שפה, חריזה באסוננס, עיצורים נבדלים, צלילים תואמים ועוד בזיקה פונטית וסמנטית. "שמא חד המבט / או / חם" – אליטרציה של האות ח'. כך גם בשיר בשם השיר ובתוכו. מתבקש השיתוף הקוגנטיבי, החלום ברור וחסום, מוצא את דרכו למערך צלילי משותף: חלום, חלון, חד, חם, חוזר, רעיון מפרפר, אור, צרורות. שאלת השאלות הנוגעת לשם השיר, אף היא מתיחסת לצורות השיר הנעולות והפתוחות. התאריך הנקוב בשם השיר כמו חלון, כמו וילון וכמו חלום. התאריך הברור מפורש וסתום. מה ייחד את השנה הנקובה בשם השיר? רשות הרבים? קורות עולם? או רשות היחיד, בעיות הזוגיות; מוטיב ראשי בחלקו השני של ספר השירים "שיר ואישה" לאחר "מחזור אור".

ושמא מדובר באירוע פשוט יותר בישיבה ליד המחשב, בשימוש בתוכנת windows 1995, בתום החלימה ובמרץ של עשייה במקלדת ובחיפוש בדואר האקלקטרוני. תוספת לוילון וחלום, שמש מתקרבת לאט לשלבי התריס המוגף. הגוף הלכוד בחלונות, לאחר החלומות ובתום מחלה ארוכה, מחלים. תהודה של שאלה מילונית-רפואית: מה בין החלמה ממחלה לחלימה לסוגיה. הרוח מחלימה מזרימת השגרה. בנעילת השיר נזכרת התוכנה לאמור: המוח של המחשב. בחזרה למבנה האנאפורי: הופעה חוזרת של הצירוף הפותח בהתגוונות צלילית: "אדם מאדם חוזר – אדם לאדם כוכב ער" (השווה: אדם לאדם זאב) ובסיום: "אדם מאדם חוזר / כמו מתוכנה זרה / אם לא למד היטב את השפה" (שם).

החלונות, מוטיב המוליך את השיר בשני רבדים: רובד ריאליסטי: השימוש באמצעי הקשר המודרני, המחשב באמצעות התוכנה המשוכללת לשנת 1995, ורובד פסיכולוגי, "חלונות" כחלונות-הנפש בין אדם לאדם, הן בתחום הזוגיות והן בתחום נרחב יותר, לאחר חוויה מטלטלת של כמעט מוות: "כשאתְּ זר / טרם יכבה אור / מעיניך / צרורות של אהבה / נוחתים בבת אחת". כשהתעוררה בטיפול נמרץ ראתה מבול זרים ממבקרים בימים שהייתה בין חיים ובין מוות. חוויה מכוננת זו פילסה דרכה אל השיר אשר בו מובעת משאלה: לפתוח חלונות בין אדם לאדם ולהעניק זרים, במובן מטאפורי, כשהאדם חי ויכול ליהנות מהם.

התאמה בין מלים לצלילים מעצימה גם קולות של קינה בתבנית של בלדה מגוללת בתכלית הקיצור סיפור חיים שלם. תחילה גיל הגן, השתעשעות בארגז החול: "בארגז החול / מפריח גרגרי חלום" – חרוז חצוי (אלתרמני) טרום-סיומי. לאחר מכן גיל הנעורים: "עלם שחור-תלתלים בתלבושת אחידה / ספרים וספרות בילקוט חלומותיו / שיעורי אהבה משוררות מחברותיו"; גיל הצבא: "בין עצי זית ורכסים / רוכס חלומות, חוגר אידיאלים" – לשון נופל על לשון המעצים את קולות הקינה. "וגבולות הארץ בטוחים על כתפיו" // "וחוזר זורח כשמש לפנות ערב / בירח פניו כתם עצב / פרחים על פני רעיו / וחלומות ארוזים בדגל כחול לבן בחול". האות ח' מופיעה באליטרציה וממחישה את תחושת העצב על חברים שנהרגו. אחר-כך גיל השחרור מן הצבא וההתכוננות לבניית החיים במישור האישי והמקצועי: "גופו התמלא שירת העשבים"; אזכור למזמורו של רבי נחמן מברצלב. תסיסת חייו מתחדשת ביום ובליל, באולמות, כשהופיע כזמר בלהקת האחים ("כוכבי האש") "זמרת לבו שוב מהדהדת". על דרך האסוציאציה עולה בזיכרון השיר של ביאליק "אחרי מותי", שירת חייו באמצע נפסקה:

יוֹם אֶחָד חָצָה אָחִי אֶת הָעִיר
רָכוּב עַל קְרוֹן חֲלוֹמוֹתָיו
בְּחוֹף חֵיפָה הַסּוֹאֵן אֳנִיּוֹת
הַכְּבִישׁ חָצָה אֶת חַיָּיו
עַל הַתְּרָנִים תַּלְתַּלָּיו פְּזוּרִים.

האח אבשלום מתואר בשיר באנלוגיה לאבשלום המקראי, שמצא את מותו בענפי האלה. התמונה מופיעה בפנייה לרגש, בהזדהות גמורה ובה בעת בהתעצמות קוגנטיבית. החיים שנחצו בטרם עת, בתהודה לכינור בשיר הקינה של ביאליק, שלא השמיע ולא סיים את נגינתו עד תומה.

חלקו השני של השיר מתאר את הימים שלאחר מותו: האב דוד, כשם דוד המלך, מסתובב מוכה בין שני פתחי הבית כדוד המלך. המשוררת שואלת את המובאה מן המקרא ההולמת את הסיטואציה הטרגית בהווה. האם מתמודדת באבלה כמעכה, אמו של אבשלום המקראי:

וְדָוִד אָבִי יוֹשֵׁב בֵּין הַשְּׁעָרִים בְּלֵב מֻכֶּה
וּפְנֵי אִמִּי עָבִים עוֹצְרִים גֶּשֶׁם
לִבָּהּ מָעוּךְ כְּלֵב מַעֲכָה.

השיר ננעל בנימה הבלדית הטרגית של השיבה אל החול, אל העפר ובסגירת מעגל עם כותרת השיר ועם הפתיחה. הנעילה טרגית בצלילי קינה ("משחק בחול ושב", עמ' 245–244):

אָדָם טוֹמֵן יָדָיו הַפְּעוֹטוֹת בְּחוֹל זָהָב
וְשָּׁב אֵלָיו
נֶעֱטָף בּוֹ וְאֶבֶן לִמְרָאשֹׁתָיו
וְרוּחַ נָחָה.

ט. שירים בהתהוותם
תחילתו של שיר בבחירת המלים, טיול על שפת השורות כהתהלכות על שפת הים. למלים צבע עז. חוש הראייה מתחבר לפונטיקה (הגה, צליל) ולסמנטיקה (משמע, משמעויות) בהתפעמות רגשית, רשת של מצוקות. כל מלה מלווה ברגש: חיובי, שלילי, אדיש, דו-ערכי, רב-ערכי. הרגש שמקורו בהקשר תרבותי, מתואר בצבעים בהתאם למטענם הסמלי. ישנן תיאוריות המבחינות בין סמליות קולקטיבית לסמליות פרטית. בהקשר שלפנינו הרגש הפרטי הצָרוף העולה בשיר, מבטא את האוניברסלי. גל הרגשות בהתעצמותו מוביל לבריחה מבוהלת – השלכת הגוף לנחשולי החלומות, לשיוט באוקינוס ולהתחברות לדולפנים כיונה המתחבר ללוויתן. הטלטלה הנפשית מקבלת ביטוי בניגודים העזים: צחוק עד כוכבים, בכי עד מצולות.

ההשתחררות בקאתרזיס, המונח הנזכר בשיר, מדומה בשיר לתמונת נוף רחוצה זוהרת בשמש. הקאתרזיס בשיר מעלה על דרך האנלוגיה את ההיטהרות מרגשות שליליים בפואטיקה האריסטוטאלית והעידון הסובלימטיבי בתפיסת האמנות הפרודיאניות. היטהרות כזו מצאנו בשירים נוספים, כמו בשיר "תשליך לאישה" (עמ' 35) הנדון לעיל. המהפכה הדרושה לגיוס המלים להתהוות השיר היא כרוכה בתמונת הנוף לאחר גשמי הזעף, שניהלו קרב בחזית האדמה.

נמצא, כי עיקרו של השיר תלוי במלים צמודות לרגשות, בהתחלפות ממצוקה לישועה, במחזוריות של עירות וחלום, טביעה והצלה, צחוק ובכי, כוכבים ומצולות. שפת השיר במובן של קצה וגם במובן של לשון, המבע הפיוטי וגבולותיו, התיקו והבלימה בפואטיקה של המשוררת כמו בפואטיקה של ביאליק; מעבר ממבט פסימי על גבולות הלשון לתפיסה אופטימית, מן הקצה אל הקפיצה המסוכנת וממנה לתולדה המיוחלת ("טיילתי על שפת השירים", עמ' 257).

אותה ראייה אופטימית מופיעה בניסוח המזכיר לידה והתגלות. תחילה "אור רב בריבועי החלון", רב ריבועי – לשון נופל על לשון, באנלוגיה ל"בראשית ברא". הדוברת בשיר כמו צדף ממתין כאלמוג, נשטף בגשם פנימי וער כמו אנטנה – רצף של דימויים: האני הפיוטי – אלמוג – גשם פנימי – ישן-ער – אנטנה. הזמן בלתי נודע, זמן סובייקטיבי המובחן בפילוסופיה של ברגסון, פוער חורים ברֵיאוֹת. זחלים בתוך הבטן המעוגלת, התפוחית, תולמים תעלות שחורות. הזחלים נגלמים והופכים לפרפרים בהסבה לפרפרים בבטן בדיבור היום-יומי ובדימוי של ציד פרפרים, ("כי בא השיר", עמ' 266):

הוֹי, כַּמָּה פַּרְפָּרִים!
פִּרְשִׂי רִשְׁתֵּךְ
לִכְדִי אֶת הַפַּחַד בְּעוֹדוֹ מְפַרְפֵּר
גַּלִּים גַּלִּים שֶׁל חֹם
וְגִשְׁמֵי קוֹלוֹת
מְאִירִים בְּרִבּוּעֵי חַלּוֹן
עוּרִי
כִּי בָּא הַשִּׁיר.

הסיום ברמיזה לשירת דבורה וברק בן אבינעם: "עורי, עורי דבורה, עורי, עורי, דברי שיר" (שופטים ה, 12).

י. חתימה: חוויה וצורה
השיר נולד ובא בליווי של חוויה והתרגשות פנימית עצומה כמו נבואה הנכפית מלמעלה. בדומה לשירים על שירים, שתכליתם עדות עצמית על הולדת השיר, כך כל השירים ב"מחזור אור, שיר ואישה", יסודם במאורע מיוחד, חוויתי במשמע של תחנה חיונית רבת-רושם במהלך החיים. אין המשוררת מציגה שירי שעשועים, אלא שירי נפש. בראש ובראשונה קינות ושירי שבח והזדהות עם אב, אח שהלכו לעולמם ואם תבדל"א, התבוננות בשושלת ששמותיה חקוקות על מצבות ורישומן העמוק בלב. הזדהותה של המשוררת נתונה גם לקרבנות שנספו באסון המסוקים, לכנרת בוסני שנפצעה קשה בפיגוע של מתאבד, לנופלי מסוק הדולפין בראש הנקרה... רגשותיה חורגים מן הגבולות המשפחתיים ומגיעים לכל אתר ואתר.

יגון אופף תהליכים של פרידה וגירושים לאחר שנים של חיים משותפים. צער מתפשט לעברם של בני משפחה (משפחת המוצא) ולזוגיות המתפרקת (משפחת היסוד) מחייב דברי ניחומים המתנסחים בדימויי אור מוזמן לפזר, ולו במעט, את האפלה.

בצד גט כריתות, מבט לאהבה. החיים בעבר בחיק משפחה גדולה, לרבות דודות, סב וסבתא נקבעים בשל עוצמתם החווייתית במרכז התודעה. זיכרונות מן העבר יעלו ויבואו, כל אחד בתורו בשיר נבדל, מתייחד בעלילה משלו. לא רק מצוקות, אלא גם אחיזה איתנה בחיים בחיוניותם ובהיאחזות בקוטב של תקווה ויצירה מתגלה בשירים.

התאמה מצוינת בין חוויה לצורה מתגלה ביחסים בין מלים וצלילים. הצטיינותה של שירה מחייבת התאמה בין חוויה לסוגה. בשיריה של חלי אברהם-איתן נפקד מקומן של אידיליה, סוניטה, אפיקה. אלה אינן מתאימות לשירה וידויית זורמת בתבניות פתוחות, פטורות מכבלי מקצב פורמלי. מן המסורת הפואטית הקלאסית נטלה המשוררת מבנה עלילתי אחדותי ורצון לקתארזיס במישור הרגשי. עניינים אינטימיים בזמנים עליזים והיפוכם הכואב יופיעו ברמז ובשיח מעודן, כאשר המכוסה רב על הנגלה. נשאר מקום לאלגיה בלבד, ואף זאת בשירים בודדים בלדיים, מגוללים בסוד הצמצום פרשת חיים מראשיתה עד סיומם העגום.

את מקומה של פואטיקה קלאסית ממלאת פואטיקה קבלית, מיסטית, התגלותית.

בת תימן, גאה במורשתה, נשענת על המסורת של פיוטי שלום שבזי כמו גם על לשון מקראית ורמיזות לספרי קודש. כל אלה בכיסוי, כחומרי תשתית, ואילו המראה לעיניים הוא של פואטיקה עכשווית, מודרנית ופוסט-מודרנית. סימני פיסוק תוחמים מועטים. החלוקה בין בתי השיר ובין השורות לא שוויונית. המקצב חופשי ומתנגן, אך רחוק מדפוסי משקל מסורתיים.

ההתלכדות של הפרטים והדימויים העשירים למסכת אחת (שלעולם אינה מתרחבת בעמודים ובהשתהות) באה גם מכוחה של שפה מציירת: כל שיר כתמונה, כאספקלריה מאירה לאירוע שהוליד את השיר. התאמה ברמה גבוהה, סגולית וייחודית של צורה לחוויה, מציגה בפני קהל הקוראים שירה רבת-הישגים בשיח מלב אל לב, חוצה גבולות מן הגולה שנגזרה על יהדות תימן לנוכחותה המחודשת במולדת ההיסטורית, מציגה שירה סגולית שמקומה במיטב שירת ההווה.