שירה #שירה ישראלית
כמעט בית (שבילי־אור ועמדה)
הספר "כמעט בית" מבטא את השתוקקות המשוררת לבית בטוח על כל משמעויותיו ברובד האישי וברובד החברתי־הלאומי־המדיני. הבית, על כל משמעויותיו הליריות והקולקטיביות־הלאומיות, הוא לייט מוטיב גם בספריה הקודמים של רחלי אברהם־איתן (ובפרט "נופי הבית" 2003 ו"מחזור אור, שיר ואישה" 2009, מהדורה 2 2011) והוא רווח בכל שירי הספר החדש הכולל שירים גם מאז השבת השחורה. שבעה מדורים בספר: שערי בית, שערי בתים חרוכים, חבלי אישה, חבלי ארץ, שערי שמיים, שערי שיר ואפילוג. פרופ' ניצה בן־דב, כלת פרס ישראל תשפ"ב: "מאורעות לאומיים, אסונות ושברונים שפקדו לאחרונה את העולם והמדינה נמהלים עם חוויותיה האינטימיים ביותר והופכים בנפשה של המשוררת, רחלי אברהם־איתן, למקשה אחת. את כל אלה היא מכילה בתוכה ונותנת להם מבע שירי אישי מרגש. שירה שבה התנסויותיה היומיומיות של המשוררת מתערבבות עם מחשבות מטאפיזיות והופכות למכלול אחד." נשיא המדינה יצחק הרצוג: "...עיינתי בספרייך ('כמעט בית' ו'דעסא־קרקוביאק ומחול הקורונה') ומצאתי בין שורותיהם חיבור עדין ואינטיליגנטי בין האישי ללאומי, בין הפרטי לכללי - חיבור אשר מאתגר אותנו, יותר מתמיד, גם בחודשיים האחרונים. אשרייך שהתברכת בכשרון המאפשר לך לבטא בצורה רהוטה וייחודית את אשר משקף בוודאי תחושותיהם של רבות ורבים. מאחל לך עוד שנים רבות של וטובות של יצירה ועשייה". פרופ' נורית גוברין, חוקרת ספרות ומרצה: "...יש בשירים גם שילוב של ההיסטוריה היהודית רבת "בתים חרוכים" (67) עם זכר השואה: "אותו סרט על הצג / רק הצורר החלף." (66). מצאתי בשיריך שורות רבות, יפות, תמציתיות ומביעות מערכות ניגודים של עולם ומלואו, בצליליות מרשימה. כגון: ""שׂרועה על סף הסוף" (35); "השירה – חִסון למוטציות-הבדידות" (43); "גבעות-הלב המפֻיָּחות" (97). אלה שלוש דוגמאות מתוך רבות יותר, בשבח הביטוי התמציתי חובק־העולם שבשורות שיריך. רחלי, ספר עצוב, שעקבות הזמן ניכרים בו היטב ובה בעת חדור תקווה ואופטימיות, הוא חוליה חשובה ומגוונת במכלול יצירתך: מחקר, ספרות ילדים ובעיקר שירה. אני מאחלת לך המשך יצירה פורייה כמשוררת, כחוקרת, כעורכת, כמו"לית! ועיני אוהביך רואות ושמחות." ו עמוד מאמר כללי בו ניתן להשתמש על-מנת להוסיף תוכן לאתר האינטרנט שלך.
בובת האשבול (הקיבוץ המאוחד, 2014)
בובת האשבול - ספר השירים השמיני של רחלי אברהם-איתן, נולד לאחר הפרידה הקשה מאחותה ברוריה ממחלת הסרטן. אך הוא כולל בחובו שירי משפחה, שירי אהבה, שירים חברתיים ולאומיים הקשורים בבעיות השעה, שירים ארספואטיים המתייחסים למצב השירה בימינו ועוד. הספר כולל חמישה שערים: "בובת האשבול", "לזכרם", "סטינו מעץ הדעת", "חצי עולם" ו"בתלמי יצירה". בספר 110 שירים ואחרית דבר מאת פרופסור הלל ברזל, שניתח את השירים במבט כולל ובהתבוננות בשירים נבחרים. הציטוט שלהלן מתמקד בספר בובת האשבול: "ספר השירים שלפנינו הוא דוגמה טובה לפריצת דרך, מתוך שליטה באופני מבע מרובים, תוך הקשבה דרוכה לכל מה שהמסורת עשויה להעניק... מוצאים בשירתה עולם ישן, המנחיל מורשת מצוינת משירת תימן ופיוטי קודש, לצד עולם מודרני בעמידה על כתפי ענקים ועמם פוסט-מודרניזם, המתיר פריצוֹת דרך אישיות לחלוטין ומקוריוּת מפתיעה. החיבור בין ז'אנר לז'אנר בשירתה הוא מתוך חירות ובחירה. עבר, הווה ועתיד הגנוזים באותיות י ה ו ה נוכחים בשירה בזרימה מתמדת. הלשון עשירה ומורכבת מכל רובדי השפה: הלשון התנ"כית באווירת קדומים ביחד עם שפת המודרנה והפוסט-מודרנה, במונחים של תקשורת אלקטרונית ובמערבל, המערבל את כל הרבדים במעשה השיר, במעמדו המוחשי ובסמליותו. כל החיבורים מצויים בתנופה מתמדת של חידוש, של מסע והסתערות על נופי נפש ומסעות מתפעמים לנופי מראות מן הטבע... נדבך על גבי נדבך, ספר השירים בובת האשבול, שנוסף לבוקר ירוק (1997), קרן עין כחולה (2000), נופי הבית (2003), מעלית אל הים (2005), מחזור אור שיר ואישה (2009), סימפוניית אביב (2011), להעיר את האנזימים (2011) - ספריה הקודמים של המשוררת - בתוספות פואטיות פרי מחקר ולימוד מתמשכים; פואטיקה ושירה בהעשרה הדדית ובחדשנות. לפנינו מפעל פיוטי ססגוני, רב-כיוונים, המבטיח המשך בתמורה וברציפות."
להעיר את האנזימים (שבילי־אור, 2011)
פרופ' הלל ברזל מתוך הפרולוג: "להט האש המתהפכת - "הכרמל במרכבות אש ורוח עם תכון", השיר הראשון בספר השירים "להעיר את האנזימים", מזנק בהתעוררות של להבה בוערת. שיר אקספרסיוניסטי מובהק, בשורות ארוכות ברצף זורם, בלתי מופרע, במקצב חופשי, בדימויים מפליגים. תבנית היסוד בספר שיריה של המשוררת "מחזור אור, שיר ואישה" הייתה מחזורית, מעגלית בעיקרה. בשיר הפותח את הספר החדש בולטת התבנית הסולמית, כדין האש העולה ומיתמרת למרומים, ואין מי שיעצור בעדה. הסולם המגשר בין הר לשמים בנוי שלב על גבי שלב, נדבך מעל לנדבך, כמו ציר עולם המגשר בין שמים וארץ. הוא נבנה מלשון המראות, מהעין הרואה את הלהט, כמו זה של החרב הקדומה בצד הכרובים, ליד השער הקדום של גן העדן, חוסמת את הדרך לעץ החיים. המראות המגביהים מן הדוקר את העיניים לזועק למרום ואין מושיע. ההתפרצות הגדולה יודעת גם את ההיפוך, סימן ההיכר של הכוח הרטורי, הנשען על היפוכים מצומצמים בגבולות השורה או הבית השירי, וההיפוך הגדול, המחלק את היצירה כולה למסלול מתהפך בכיוונו. רקיעים בוערים, מסך לוהט, להבות בלהט אינסופי, ההר נשבר... ההתעוררות בכוח האנזימים, חיים בזרימתם, במבע פיוטי שעדותו אמת, מהישג להישג."
מחזור אור, שיר ואישה - כרך א
מירון איזקסון: "הקובץ הנרחב שלפנינו מאפשר לחוש את שירתה של רחלי אברהם־איתן כחויה נמשכת. סגולתם היא כּוח ילדותם הבוגרת והנבונה. הקורא מרגיש כמי שנכנס לבית ילדים ויחד עִמוֹ מתבגר. רחלי מצליחה להותיר בבשלות השירית שלה את טעם המאכלים והעיסוקים של שנותיה הראשונות ולהפוך אותם ליצורים מרובי שנים. החוויה השירית החשובה הזאת מושגת בין השאר על-ידי היותם של השירים משוחחים. בין אם יש פניה ישירה לאותו מאזין אלמוני ובין אם מדובר בשיר תיאורי, אין כאן כמעט מצב של מונולוג בודד. במובן זה התהליך השירי שלה הוא כ"קשת במרחב הענני" (מתוך השיר "זריחה חרפית"). שום דבר אינו נמצא לבדו, כולם מדברים ויש מי שמקשיב, תמיד ישנה רלבנטיות של שיחה כמו בין בת להוריה או בין אישה לאהובה. מובן שקיימת גם האכזבה. הערגה רבה כל-כך, עד שהיא מוכרחה להיפגש גם בהחמצה. "ימי מטפסים אל צוארך / כיערה ריחנית בלילה בהיר", נפתח השיר "ברית מופרת" ובסיומו: "בין גלגלי הזמן וגרגרי החול / התפזרו מִלות הברית". המשוררת מרבה לעסוק בכלי חיינו הקונקרטים ביותר ומקפידה שלא להתרחק לדימויי סרק רחוקים. גם צניעות אישית ושירית זאת תואמת את ימינו הראשונים בעולם כבני אדם "חדשים". "איך יכלתי להפתח / לאהבה / בקירות בטון / בתל–אביב" היא שואלת בשיר "שריטות בנוף אורבאני". כאן השריטות אינן בהכרח הכאב המטריד, אלא דווקא מאבק למיצוי הרגש הכן מתוֹך הלבנים הקרות. השירים מקשים ומניחים זה לזה כבני משפחה, אשר התרגשותם, מאבקיהם, נאמנותם ומורכבותם מתלטפים ללא הרף אלה באלה. הקורא בשיריה של חלי יודע שהוא מסייר בצבעי אישיותה, על קיפוליהם, יופיָם ושנותיהם מתוך אמינות וכישרון שירי בולטים ומרגשים." (מאזנים, כרך פב, תשסט, 2009)