בובת האשבול (הקיבוץ המאוחד, 2014)
עצרתי את היום
עָצַרְתִּי אֶת הַיּוֹם
לְעַכֵּל אֶת עֲלִילוֹת הַזְּמָן.
גַּם הָרוּחַ עָצַר
אֶת רִיצַת הָעֵצִים
שֶׁהִתְאַבְּנוּ כְּלֵב קָשֶׁה,
מְסָרֵב לְהַאֲמִין שֶׁקָּרָה - - -
מְלַקֶּטֶת מִלִּים
שֶׁהִתְפַּזְּרוּ בִּי חֲלָלִים חֲלָלִים
מְנַסָּה לִבְנוֹת מֵהֶם
שִׁיר שֶׁיְּבַטֵּא אֶת הַשְּׁבָרִים
יַאַסְפֵנִי מִבֵּינֵיהֶם.
צִפּוֹר מְצַוַּחַת מִבֵּין הֲרִיסוֹתַי.
בובת האשבול - ספר השירים השמיני של רחלי אברהם-איתן, נולד לאחר הפרידה הקשה מאחותה ברוריה ממחלת הסרטן. אך הוא כולל בחובו שירי משפחה, שירי אהבה, שירים חברתיים ולאומיים הקשורים בבעיות השעה, שירים ארספואטיים המתייחסים למצב השירה בימינו ועוד.
הספר כולל חמישה שערים: "בובת האשבול", "לזכרם", "סטינו מעץ הדעת", "חצי עולם" ו"בתלמי יצירה". בספר 110 שירים ואחרית דבר מאת פרופסור הלל ברזל, שניתח את השירים במבט כולל ובהתבוננות בשירים נבחרים.
הציטוט שלהלן מתמקד בספר בובת האשבול: "ספר השירים שלפנינו הוא דוגמה טובה לפריצת דרך, מתוך שליטה באופני מבע מרובים, תוך הקשבה דרוכה לכל מה שהמסורת עשויה להעניק... מוצאים בשירתה עולם ישן, המנחיל מורשת מצוינת משירת תימן ופיוטי קודש, לצד עולם מודרני בעמידה על כתפי ענקים ועמם פוסט-מודרניזם, המתיר פריצוֹת דרך אישיות לחלוטין ומקוריוּת מפתיעה. החיבור בין ז'אנר לז'אנר בשירתה הוא מתוך חירות ובחירה. עבר, הווה ועתיד הגנוזים באותיות י ה ו ה נוכחים בשירה בזרימה מתמדת. הלשון עשירה ומורכבת מכל רובדי השפה: הלשון התנ"כית באווירת קדומים ביחד עם שפת המודרנה והפוסט-מודרנה, במונחים של תקשורת אלקטרונית ובמערבל, המערבל את כל הרבדים במעשה השיר, במעמדו המוחשי ובסמליותו. כל החיבורים מצויים בתנופה מתמדת של חידוש, של מסע והסתערות על נופי נפש ומסעות מתפעמים לנופי מראות מן הטבע...
נדבך על גבי נדבך, ספר השירים בובת האשבול, שנוסף לבוקר ירוק (1997), קרן עין כחולה (2000), נופי הבית (2003), מעלית אל הים (2005), מחזור אור שיר ואישה (2009), סימפוניית אביב (2011), להעיר את האנזימים (2011) - ספריה הקודמים של המשוררת - בתוספות פואטיות פרי מחקר ולימוד מתמשכים; פואטיקה ושירה בהעשרה הדדית ובחדשנות. לפנינו מפעל פיוטי ססגוני, רב-כיוונים, המבטיח המשך בתמורה וברציפות."
קישור לריאיון עם המשוררת, ד"ר רחלי אברהם-איתן, טוקר בששי בערוץ 2 על הסיפור האישי של שירי "בובת האשבול" (הקיבוץ המאוחד, 2014) בהשתתפות הזמר דוד דאור, 19.12.14
מסניפה את הסוף על 'בובת האשבול' של רחלי אברהם-איתן (הקיבוץ המאוחד, 2014)
מאת ד"ר אביבית לוי
מתוך: עתון77, גיליון 378, עמ' 10, 2014
מי שעוקב אחר יצירתה של המשוררת, רחלי אברהם־איתן, מראשית פרסומה, החל מספרה 'בוקר ירוק' (1997), דרך 'קרן עין כחולה' (2000), 'נופי הבית' (2003), 'מעלית אל הים' (2005), 'מחזור אור שיר ואישה' (2009) ו'להעיר את האנזימים' (2011), ימצא שכלול ודרכים חדשות ב'בובת האשבול'. נדמה כי בספרה זה, אולי יותר מתמיד, השירה משוחררת מכל סוג של כבלים: תוכן ופרטיות, צורה, לשון ואפילו תפיסה אסתטית. היא נאמנה בראש ובראשונה למבעה הפנימי השוטף, וזהו, לעניות דעתי, חלק מחתימת הסגנון הייחודית לה שמתפתחת בספר זה למימדים חדשים.
קשת הרגשות והנושאים המובעים בשירים היא רחבת היקף. רחלי כותבת את האהבה, הזוגיות, המשפחה, המקום והטבע, הכאב, השמחה, העלבון, האובדן, האבל, החיים והמוות. דבר אינו יכול לשטף היצירה שלה. להיפך, כל מה שסובב אותה מהווה עבורה קטליזטור. התארוך בחלק מן השירים מגלה כי המוות אינו משתק את המוזות, וכתיבתה נובעת ושוטפת גם בסמוך להתמודדות עם האובדן והמוות של אחותה, ברוריה מדמון ז"ל, שתמונתה נבחרה לכריכת הספר: שישה שירים בספר מתוארכים ל 6 ביוני (יום לאחר ההלוויה), שלושה שירים ב 8 ביוני וחמישה שירים ב 13 ביוני 2013.
הישג פואטי מרשים בעיני, הוא יכולתה להפוך את התחושות הקשות לעתים לשיאי שירה. היא משתמשת באופן מעורר התפעלות בטכניקה של הצבת שתי מצלמות באותה סצנה שהשיר מתמקד בה. בצד הצבת המצלמה קרוב לאזור ההתרחשות, כך שהיא חושפת ומקרבת את הקורא אל פרטי הסיטואציה, ישנה מצלמה נוספת המוצבת במיקום אחר ומגלה לקורא זוויות נוספות המעשירות את התמונה ויוצרות מורכבות. אתן מספר דוגמאות לכך. הדוגמא הראשונה שאביא היא שיר קצרצר: "הסתודדות נפש יקרה/ בשר מבשרי/ עם בעל הגזל/ עקרה מלבי חלון/ על משקופיו." (הסתודדות, עמ' 67).
הביטוי המיוחד "עקרה מלבי חלון על משקופיו", מהווה מפתח להבנת השיר והמורכבות שהוא מציג. החלון הוא היכולת לראות גם החוצה וגם פנימה ויש כאן שתי מצלמות. מצד אחד קיימת המצלמה שמביאה את זווית הראיה של הדוברת בשיר. הסתודדות הנפש היקרה עם הדמות שהיא מכנה בעל הגזל, מכהה את עיניה ולא מאפשרת לה לראות, אולם גם אוטמת את החלון המאפשר לנפש היקרה לראות את המתרחש בפנימה של הדוברת ואולי פוגמת בקשר ביניהן. המשך הביטוי "על משקופיו" מעיד כי לא מדובר רק באובדן ראות זמני שקל להסירו, אלא בערעור והרס שקשה הרבה יותר לתקנו, משום שהחלון נעקר עם המשקוף שמחזיק ותומך בו. השימוש בחלון מביא, אם כן, גם את המצלמה הנוספת – זו שמכוונת אל דמות הנפש היקרה ומביאה את זווית הראיה הנעלמת שלה.
בשיר קצר נוסף על זוגיות, ציפיה ואכזבה, שתי המצלמות מופיעות באופן מעניין אחר:
"שבה לארץ הבטוחה/ ריקה מהבטחה/ ידיים ענודות מלים/ של אהבה אובדות / בענני רוח./ מצבת האבן של המתה היא הדבר הבטוח./ אצבעותיה ריקות.// אצבעותי ככנפי רוח" (אצבעות ריקות, עמ' 115).
מצלמה אחת מראה את הסצנה המתוארת בשיר – שתי נשים, האחת חיה והשנייה מתה, העומדות זו מול זו. האישה הראשונה, הדוברת, מוצגת באצבעות "ככנפי רוח", בעלות יכולת ליצור ולהמריא על כנפי הדמיון, "עדויות מלים", אבל ריקות מהבטחה להמשכיות. האישה השנייה מוצגת באצבעות ריקות בריקנות האחרונה של המוות, אבל אוחזות בדבר הבטוח – הוודאות, חוסר הצורך להאבק על לבו של הגבר. עם זאת, דרך דמות האישה המתה מוצבת מצלמה נוספת שמביאה דמות שלא מוזכרת באופן מפורש בשיר (אך נרמזת בדברי ההקדשה) – הגבר הניצב בין שתי הנשים שבשיר.
מתברר, שמצבת האבן של המתה היא לא רק הדבר הבטוח עבור דמות האישה הדוברת, שאולי שואבת מכך נחמה. נראה שמצבה זו היא גם הדבר הבטוח עבור הגבר שחוזר אליה שוב ושוב, ואולי לא יכול להשתחרר ממנה לטובת האישה החיה.
אסיים את ההדגמה במקרה שבו שתי המצלמות בשיר אינן מכוונות אל אותה נקודת זמן:
"גיזר לוהט פרץ את מועקת-הסלע הצהוב/ מבעבעת בו זמן נצחי כלוא./ .../ עלבון צרב כגפרית/ ... עלבון ישן מן העבר עלה והציף/ וגפרית הבקר בעבעה כלבה/ עד פרצו הגיזרים בקילוחים חמים/ מעיני הסלע המצהיבות." (Yellowstone, עמ' 109-110).
במשפט הראשון נראה שהמשוררת מתארת את הטבע, ולכאורה יש בשיר רק מצלמה אחת המכוונת אל ההווה ואל הטבע הנשקף לעיניה של המתבוננת. אולם, בהמשך מתברר, כי הטבע אינו אלא ראי לשיקוף ולשיכוך תחושות שמקורן בעבר, "עלבון ישן מן העבר עלה והציף", ולשם מכוונת מצלמה נוספת. בביטוי "מועקת הסלע הצהוב" יש רמז לתמונה שנשקפת מן המצלמה המכוונת אל העבר. הצהוב הוא צבע השממון, שממון הלבב הכורך חוויה מן ההווה בחווייה מן עבר, ועל כן מילה בודדת זו מספרת סיפור רקע שלם שאינו מוזכר בשיר באופן מפורש. אמנם, שתי המצלמות מתמקדות על אותו מראה, אבל מספרות סיפור אחר. הגיזרים הפורצים בקילוחים חמים מעיני הסלע הוא הסיפור של המצלמה הראשונה, זו המראה את ההתרחשות ואת תופעת הטבע. עם זאת, בביטוי "עיני הסלע המצהיבות" מתגלה זווית הראייה של המצלמה השניה, כי עיני הסלע הן גם עיניה של הדוברת, הדומעות כמו קילוח הגיזר, וצבעו הצהוב של הסלע מחזיר אותנו לסיבת העלבון והבכי הקשורה באירועים מן העבר.
למרות השחרור מכבלים המאפיין את השירים, המשוררת מבטאת קשר עמוק למסורת ולמקורות. היא מבקשת סימנים מטאפיזיים במציאות הסובבת אותה: "מכת ארבה בניסן - / סימן.// עכשיו סיון/ מעיר את הגבעות/ בשופרות שמים. סימן." (סימנים בין פסח לשבועות, עמ' 63). המשוררת מחכה למאורע של התגלות והתקדשות: "את נעלי הספורט לא השלתי/ אך דום עמדתי/ פורשת ידי לקבל את התורה." (שם). אמנם, הבחירה שלא להשיל את נעלי הספורט מוצגת כניגוד לציווי האלוהי למשה רבנו במעמד ההתגלות בסנה הבוער "של נעליך מעל רגליך" (שמות, פרק ג' פס' ה), אבל בד בבד היא "פורשת ישי לקבל את התורה" ומבטיחה "לוחות התובנה המתחדשת לא ישברו לרסיסים". כלומר כהצהרה שלא תסיר את נעלי הספורט אין התרסה אלא הצהרה על ייחודיותה ושונותה.
היא רוצה לקבל את התורה בדרכה שלה מתוך חיבור פנימי, תובנה מתחדשת מכוח תודעתה, ולא מתוך ציווי חיצוני. באופן זה, לדעתה לא יתכן עוד מצב של שבירת הלוחות, ירידה למדרגה של אי-הכרה במעמד ההתקדשות, כפי שהמשוררת תארה אותו בשיר: "מתקדשת במלקוש/ על גבעות מודיעין/ רוחצת רוחי בכתם הסנה הבוער/ בין עננים סמוקים." (שם).
בסיכומו של דבר, בשירתה של רחלי קיימת חותמת האמת של שירת הדווי שאותה דרש המשורר אברהם שלונסקי. היא נובעת ממעמקי נפשה, משאלות לבה הכמוסות וכאביה, חודרת ומשכנעת באמיתותה, וניכר כי היא חיונית להמשך חייה.
השירה עבורה היא דרך 'להסניף את הסוף' ו'לבקש את הנפש לדעת', העומד כניגוד לשוני לביטוי 'לאבד נפש לדעת', ומאפשרת לה לחיות על אף הקושי, האבדן והכאב, כדבריה:
"צפור צוחה וצוחה/ עד שמשהו מת בה./ ... הבכי השתנק בתוך העורקים/ ונחנק במסילותיהם./ האוויר בראות נגמר.// אני מסניפה את הסוף/ מבקשת נפשי לדעת." (היום נאסף אל עמיו, עמ' 50).
ח"כ לשעבר ויו"ר וועדת הכלכלה בכנסת, איתן כבל, קורא את שירהּ של ד"ר רחלי אברהם־איתן "הדגל בן 70" ("מה נשתנה תחת הדגל") בפתחה של ישיבת וועדת הכלכלה 13.3.18, מתוך: "בובת האשבול", הקיבוץ המאוחד, 2014.
