שורשי הכאב וכאב השורשים

   על "כאב השורשים הכפולים" מאת רחלי אברהם־איתן (עקד, 2008)

    פרופ' אביבית לוי 

הספר "כאב השורשים הכפולים" מאת רחלי אברהם־איתן הינו ספר עיון הדן בתופעת הדו-שורשיות בקרב משוררים יוצאי ארצות המזרח. הוא מתבסס בחלקו על עבודה לתואר מוסמך של ד"ר חלי אברהם-איתן, לשאלת הדו-שורשיות בשירת משוררים יוצאי ארצות האסלאם (רמת-גן, בר-אילן, תשנ"ט), מחזיק 206 עמודים ודן בעשרות יוצרים ויצירות בשישה נושאי דיון שונים, בצירוף מבוא מקיף ומסקנות. אפילו סקירה קצרה של הספר תהיה ארוכה למדי, ולא תוכל להתחרות בעושר ובחן של המקור. לכן, ברשימה קצרה זו אגע רק במספר שאלות יסוד שעלו בי לפני הקריאה בספר, במהלכה ולאחריה.

שורשי הכאב שאלת היסוד הראשונה המתבקשת היא מהי ההצדקה לטיפול בנושא זה. מטרתו העיקרית של הספר "כאב השורשים הכפולים", לפי הצהרת המחברת בהקדמתה (עמ' 9), היא לשקף מציאות היסטורית, כפי שקיבלה ביטוי ביצירות הספרותיות לאחר העליות הגדולות מארצות האיסלאם בשנות החמישים והשישים. אכן, אולי יותר מכל ענף אחר של האומנות, הספרות מבטאת את ההיסטוריה ומהווה תיעוד היסטורי-אישי. משוררים וסופרים רבים, ובראשם ארז ביטון שליצירתו הוקדשה יריעה רחבה בספר, חשים תחושה של שליחות תיעודית, גם אם מדובר בתיעוד שעיקרו חשיפת עולם פנימי. 

המשורר והסופר איתמר יעוז־קסט מעיד: "הבנייה הספרותית מתבצעת בכוח הדמיון הבורא בלבד, כבכל מקרה של מעשה יצירה; ועם זאת משתיירת בפנימיותו של ה'אני' איזו תחושת לוואי הגוזרת שליחות על ה'אני'. טעם השליחות: חשיפת גנזי הביוגרפיה הפנימית של האדם ..." (שני צדי הסף, עמ' 125). גם המשורר בלפור חקק מבטא תחושה עמוקה של שליחות תיעודית בשיריו, וכותב: "והריני מעיד נכח המצבות/ שבתוכי נושא אני דור אבות" (זריחה בין הזמנים, עמ' 56). משא זה הוא מקור של עוצמה ובה בעת גם נטל עצום. המשורר נושא קולו כשעל גבו משא צפיות כבד, והוא מתאר: "הם צופים בי מבטם נוקב/ עינים בוערות ערפל פנים: זה מחיב/ הם צופים כל דורותי/ בוחנים אותי כבר שנים/ כשאני מספר ספורם הכואב/ והם תמיד ישנים" (שם). מחויבות המשורר עמוקה יותר משום שהוא מספר את סיפורם של הישנים, שאין ביכולתם לספר בעצמם, ורק הוא נותר על-מנת להעיד. ראית ההיסטוריה מתוך הספרות מצריכה אמנם ניפוי האלמנט האישי-פרטי והאלמנט היצירתי-בדיוני כדי להגיע אל האוביקטיבי, כללי והמשותף,  שהרי עניינה של ההיסטוריה הוא סיפורו של אוסף הפרטים ולא חוויות הפרט. עם זאת, יש בכך גם יתרון. בעוד שרישום העובדות ההיסטוריות בידי ההיסטוריון מושפע מראית עולמו של ההיסטוריון הכותב היחיד, הרי אוסף של יצירות שנכתבו בידי יוצרים בלתי-תלויים יש בו כדי ללמד על הכלל ההיסטורי באופן בלתי מוטה. יתרה מזו, לימוד תופעת הדו־שורשיות באופן מעמיק מחייב התייחסות לראיית עולמם של החווים אותה. ללא ראיית התופעה מבעד לעיני החוויה תיאור העובדות עצמן, במקרה זה, הוא בלתי־אפשרי, מכיון שהעובדות כוללות בין השאר דיווח על תחושות. 

יפה מציינת רחלי אברהם־איתן בהקדמתה: "מאבק התרבויות וכפילות השורשים בזהותו וביצירתו של המשורר, או של הסופר, מאפשרים לו לבטא את מצבה הנפשי של מרבית האוכלוסיה היהודית בארץ, המצויה בסיטואציה דומה לשלו. כל משורר, או סופר, הכותב על חוויותיו ה"דו-שורשיות" האישיות, למעשה, מייצג בכתיבתו את כל האחרים שחוו חוויות דומות." 

המשורר יואב חייק, בדברו על העולמות המנוגדים הדרים בכפיפה אחת אצל מי שחי בתווך בין מספר תרבויות שונות מעיד: "כעבור שנים אני מצליח לראות את הדברים באור בהיר יותר, כי התזות שנוצרו ושכנו בי, לא יצרו ולא תבעו אנטיתזה. אף לא יצרו בהכרח סינתזה. מה שלכאורה נראה כתוצר של תרבות ה"דו-שורש" איננו בהכרח כזה... אני כבר חי בשלום עם כל הניגודים  האלה... ה'אני' איננו סינתזה אלא פסיפס, המשקף נאמנה את מגוון שורשי – כל שורש ייחודו ויופיו שלו. ואם ה'אני' הפרטי כך, קל וחומר ה'אני' הקיבוצי" (כאב השורשים הכפולים, עמ' 41). 

המשורר יואב חייק הוא פרט בתוך החברה הישראלית, המכילה מגוון עשיר של תרבויות המתקיימות זו בצד זו מתוך קשרים והשפעות הדדיות ביניהן. אולם, אם הפרט הזה 'חי בשלום עם כל הניגודים האלה', החברה הישראלית ככלל עדיין לא מהווה שיקוף שלו. הפרט אינו מלמד על הכלל במקרה זה. עם זאת, הבנה של תופעת הדו-שורשיות היא חלק בלתי נפרד מתהליך שיביא לכך. מבחינה זו, יש לספר "כאב השורשים הכפולים" חשיבות חברתית. אולם, לספר יש גם צידוק היסטורי גרידא, ולא רק חשיבות סוציולוגית. יצירתם של היוצרים מארצות האיסלאם כקולקטיב הינה תופעה היסטורית חשובה במדינת ישראל. היא מהווה חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות המלווה את המדינה. היא תיפקדה ומתפקדת כגשר וחלון הצצה של ציבור זה לציבור אחר ומתוך כך מגדילה את יכולת ההבנה בין הציבורים, אבל גם מבטאת את קיומם של חלקים שהודחקו בציבוריות הישראלית ומשמיעה את קולם. אני מסופר משמע אני קיים, על דרך הפרפרזה. לביטוי זה כבר הייתה השפעה היסטורית על התפיסה החברתית של המדינה. אם הייתה ראייתם של המדינאים שהובילו את המדינה בראשיתה מוגבלת להכיל תבנית אחת עבור הישראלי, הרי שכיום מרבית מנהיגי המדינה (אם אפשר להשתמש במילה, מנהיגים) רואים לנגד עיניהם פסיפס מגוון של ישראלים (גם אם ניתן להתווכח על מידת ההתחשבות שהם נוהגים בפסיפס זה). האם הייתה מהפכה זו אפשרית ללא פעולתם של אנשי הרוח, הסופרים והמשוררים יוצאי ארצות האסלאם? 

כאב השורשים שם הספר מכוון את הקורא לנקיטת עמדה בשל השימוש במילה כאב. גם השימוש במושג "דו־שורש" אף הוא מכוון לראיה דיכוטומית: שני שורשים, זה לעומת זה. למרות האסתטיות של השם הוא מעורר תהיות. מדוע מדובר בכאב? האם צריך להיות כאב במצב של שורשים כפולים? האם השורשים הם כפולים או מרובים? לאמיתו של דבר הכאב אינו תוצאה הכרחית של מציאות שני שורשים. 'כאב שתי המולדות', כפי שכינתה זאת המשוררת לאה גולדברג, איננו כאב אינהרנטי. ריבוי שורשים איננו מחייב את המצוי בסיטואציה לסבול מניגודים, להיפך. מציאות כזו יכולה להיות עבורו מקור לעושר ולתת לו עדיפות ועליונות על-פני סביבתו. בכל זאת, הניתוח המקיף והמעמיק של חלי מראה כי ככלל (עם מספר מועט של יוצאי-דופן) אצל המשוררים והסופרים הישראלים שמוצאם מארצות המזרח (וגם אצל אלה שמוצאם מארצות המערב המובאים בספר, כגון המשוררים איתמר יעוז-קסט ויעקב בסר), אפילו עבור בני הדור השני, מציאות זו מלווה בכאב. הוא מועלה שוב ושוב באופנים שונים ואי-אפשר להתכחש לו. אין זה כאב פוליטי, תועלתני, יבבני המנסה להשיג דבר-מה, זהו ביטוי פואטי המהווה שיקוף לעומק התחושות הפנימיות, וככזה הוא פטור מהחשד הרווח, כי הוא מהווה תחליף לעשייה לצורך היחלצות מן המצב הגורם לכאב. יש כאן עדות לפצע קולקטיבי, גם אם סיבותיו לא נידונות במישרין בספר. הניתוח של חלי מקיף משוררים מסופרים מארצות מוצא רבות, בהן עיראק, פרס, מרוקו, אלג'יר ותימן. תרבותן של ארצות אלה שונה זו מזו ולכן המטען התרבותי המשתקף בשיריהם של יוצאי ארצות אלה אינו בהכרח זהה. נכון הוא כי המטען היהודי העתיק יותר מן התפוצות הוא משותף ליהודים בכל מוצאותיהם, אבל הדרך בה המשוררים סופגים אותו הוא קודם כל דרך החוויה הקרובה להם, וזו מתגוונת בהתאם לארץ המוצא. 

אם כן, האם עדיין נכון להשתמש בביטוי 'שורשים כפולים'? האם לא נכון יותר להתייחס לריבוי שורשים לאור העובדה שמדובר במגוון פולקלורי רב? לעניות דעתי, הביטוי 'שורשים כפולים' הוא מדויק ומבטא היטב את העולה מן השירים שניתוחם מובא בספר, ואסביר את טענתי. נקודת המוצא שבחרה רחלי אברהם־איתן היא נקודת המוצא הפואטית. מנקודת מבט זו משתקפת המציאות כפי שחווים אותה הכותבים, והרי הכותבים שמביאה רחלי, כמעט כולם, רואים את מצבים כחיים בתוך שניות, בתוך כפילות של תרבות הבית לעומת תרבות החברה שמסביב. הכותבים אינם מתארים מציאות של חיים בחברה רב־גונית. לו היה הדבר כך, אם מותר לי להביע כאן את השערתי, הרי היתה מתבטלת מעיקרה תחושת הכאב, כי בתוך הריבוי הדרגה של עליון ונחות מטשטשת מאוד. הריבוי הגלוי מעניק לגיטימציה לכל הזרמים בו, אלא אם כן יש חתירה גלויה ומפורשת להשפלת זרמים מסוימים דווקא. 

הטיפול הקולקטיבי ביוצרים וביצירות אינו מאפשר ככלל אבחנה ביחודם של האומנים והיוצרים כפרטים. זהו מחיר שהינו פועל יוצא של הרצון לאפשר תובנות על הכלל, ומתוך כך מתבקש תהליך של הדגשת המשותף והזנחת השונה והמפריד בין היוצרים. הכלל בא על חשבון הפרט. ישנה התרחקות כדי לקבל זווית ראיה טובה יותר על הכלל ותוך כדי כך מתרחש אבדן היכולת להבחין בעושרם של הפרטים. זוהי הכללה לגיטימית. הסכנה, היא טשטוש של פרטים מתוך הדגשת התאמתם לכלל. בכל זאת, חלי מצליחה לא לטשטש את הפרטים, ומבטאת גם מגמות שונות בתוך הכלל. דוגמא בולטת לכך היא המשורר רוני סומק, ששירתו אינה מבטאת את 'כאב השורשים הכפולים'. 

בהתייחסות לפרטים היוצאים מן הכלל, כמו המשורר רוני סומק, רחלי אברהם־איתן מבקשת ללמוד טוב יותר את הכלל. היא מראה שהכלל הוא אמיתי ולא מאולץ למגמה מסוימת דווקא מתוך הארת החריגים. נדמה שהשלב הבא הוא טיפול בפרטים המרכיבים כלל זה. מתבקש טיפול ביוצרים גם כישויות עצמאיות. ראיית הפרטים תביא לראייה מחודשת של השלם. 

לסיום, אני סבורה כי, בסופו של דבר, צריך הספר "כאב השורשים הכפולים" להיקרא בשני מישורים מקבילים. במישור האחד הוא, כפי שהוצהר בהקדמה, תיעוד ספרותי, סוציולוגי והיסטורי חשוב, עשיר ומרתק. אולם במישור נוסף, הספר הוא למעשה הזמנה לקריאה ביצירתם העשירה לכשעצמה של המשוררים והסופרים היוצרים את הפסיפס הספרותי המובא בספר.